מענה הולם - פודקאסט לפוסט טראומטים.ות

יש סיבה טובה למה החלטנו להפר שקט של שנתיים. מאז שהקלטנו את הפרק האחרון של מענה הולם, החיים לקחו כמה פניות מעניינות. בעיקר, מצאנו את עצמנו עובדים על לממש את החזון עליו דיברנו בפרק 32. שם, יצאנו בסוג של קול קורא למאזינים לבנות יחד איתנו ״ערכת מתחילים״. זיהינו פער גדול באקו סיסטם של הפוסט טראומה בישראל, פער בנקודת ההתחלה של ההתמודדות עם הפציעה והשיקום ממנה.  הרגע הזה שאנחנו מבינים שמשהו לא בסדר, שמתח...

כל דבר טוב מוכרח להסתיים. אנחנו יושבים כבר שנה ומדברים אתכם ועם עצמנו את הפוסט טראומה שלנו כל שבוע. נשענים על זה שבשבוע הבא יש עוד פרק, צריך לחשוב על זה, לתכנן. למצוא את הדרך ליצור חתיכת תוכן שתיתן לנו למשוך עוד שבוע עם תחושה שלא רק שאנחנו לא לבד, גם יש בנו תועלת לעולם הזה. ועכשיו, מפסיקים. איך ממשיכים מכאן? מה אנחנו הולכים לעשות בלי הקלטה של פרק טרי בשבוע הבא שתעזור לנו להסיח את הדעת מהמרירות של...

אנחנו מוכרחים לדעת לייצר שמחה בחיינו, כי שמחה היא ההפך מדיכאון. היא משאירה אותנו בחיים. עבור פוסט טראמטיים זה קשה במיוחד כי הנפש שלנו בדרך כלל נמשכת דווקא אל הכאב. לייצר לעצמנו מנגנונים והרגלים שמייצרים עבורנו באופן יזום שמחה ולהצליח להכניס את זה לתוך הלו"ז שלנו באופן קבוע זה דבר קשה, אבל כשאנחנו מצליחים, זה מחזק אותנו מאוד, במיוחד בתקופות האפלות יותר. כשהכל רע, קר, וחסר תקווה מסביב. אם יש לנו הרג...

קל לשקוע ברחמים עצמיים. עוצמות האירועים שעברנו, והקושי להסביר אותם, מביאים אותנו לשאול את עצמנו למה זה מגיע לנו. למה הכל קורה לנו. למה זה כל כך קשה, כואב, שורף. רחמים עצמיים קשורים מאוד לדיכאון, לבושה. הם מתערבבים להם בקלות יחסית עם שאר התחושות הקשות של הפוסט טראומה. הרחמים העצמיים הם בעצם שנאה עצמית. אין לנו אמונה שיש בנו איכויות או יכולות להתמודד עם מה שקורה. וזה מביא אותנו למרירות ושיתוק. על או...

*יכול להוות טריגר* לפעמים אני מרביץ לעצמי. דופק לעצמי כמה פצצות לפרצוף כי רק ככה אחד כמוני ילמד. בחיים לא ארים יד על אף אחד אחר, רק על עצמי. כי לי מגיע. פגיעה עצמית יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה צורות ודרכים. זה יכול להיות מעודן - האבסה של אוכל, יחסי מין לא מוגנים; וזה גם יכול להיות אלים - אגרופים בקיר עד זוב דם, לחתוך את עצמי, לפצוע את עצמי. קשה להבין את המטרה של ההתנהגויות האלה. אנחנו פתאום מתמלאי...

*טריגר תיאורי קרבות* אנחנו מאוד רוצים לתקן את העבר. שתהיה לנו עוד הזדמנות אחת לסגור את המעגל. לתת לעצמנו קצת קלוז'ר, קצת סופיות, קצת שליטה. זאת מוטיבציה טבעית. הרצון לנסות וליצור סוף טוב יותר לחוויות הרעות שעברנו הוא אנושי מאוד. הוא מוביל אותנו לנסות להשפיע על הזיכרון הרע. המוטיבציה הזאת לסגירת מעגל גורמת לנו לשנות את ההתנהגות שלנו, לשנות את היחס לעצמנו. זה יכול להביא אותנו לעשות דברים קיצוניים. ל...

פחד הוא דבר מכאיב פיזית. והרצון להימנע מכאב הוא הדבר הכי הגיוני בעולם. לכן קורה הרבה שהפחד מנהל אותנו. הכאב הזה, הטראומה שלנו, אנחנו לא רוצים לחוות שוב. החוויות שחווינו מלמדות אותנו כמה כואבים יכולים להיות החיים האלה. אנחנו לא רוצים להיות אפילו קרובים למשהו שיכול להזכיר את החוויה הנוראית הזאת שחווינו. נעשה כמעט כל דבר, כדי לא להיזכר בהרגשה הגופנית הזאת, הרגשית הזאת, שמשהו שמתרחש עכשיו הוא ממש כואב...

יש לנו געגוע למי שהיינו פעם, כשלא ממש ידענו עד כמה העולם הזה אכזרי. געגוע לפוטנציאל הגדול שראו בנו, געגוע למחשבות גדולות וחיוביות. טיפחנו במשך שנים איזשהו אידאל לעצמנו, מה אנחנו רוצים או הולכים להיות. איזה אדם נהיה. איזה הורה. איזה קריירה. האידיאל הזה נשאר חיי, למרות שהפוסט טראומה לא חלק ממנו. האידאל הזה הוביל אותנו בהחלטה מה אנחנו הולכים ללמוד, איפה נגור, איפה נעבוד. לפעמים הוא מה שהרים אותנו לגב...

אנחנו מזניחים את עצמנו בהרבה דרכים וצורות. הכלים מצטברים בכיור. הרצפה תופסת צבעים לא טבעיים. הבגדים ישנים ועם חורים. מצחצחים שיניים רק כשיוצאים מהבית, וגם זה לא תמיד. הסדינים לא הוחלפו כבר חודש.  יש פעולות שהם פשוט יקרות לנו רגשית, מעמיסות עלינו. לקום ולגשת לכיור, להתחיל לשטוף כלים, היא פעולה קשה אובייקטיבית, ולאנשים כמונו קשה עוד יותר. אז אנחנו מעדיפים לדחות את ההתמודדות למאוחר יותר. זה לא שההתמו...

מערכת היחסים שלנו עם ההורים יכולה להיות מקום מחזק, תומך, אוהב, אבל היא גם יכולה לערער אותנו. הורים עוזרים לנו מאוד - כלכלית, לוגיסטית, משפחתית. הם יכולים להיות מאוד מעורבים לטובה, ולדחוף במקומות שצריך. אבל יחסי הכוחות במערכת היחסים הזו גורמת לה להיות מאוד יצרית, רגשית, ולעיתים מכאיבה. במוקד הקושי נמצאת העובדה שההורים שלנו גידלנו אותנו מאז שאנחנו קטנים, היו אחראים  להישרדות שלנו, ולכן קיימים יחסי כ...

שינה היא מלחמה עבורנו. הקרב הראשון מתחיל בכלל בהחלטה מתי ואיך להיכנס למיטה. נשארים על הספה עד השעות הקטנות של הלילה, רק כדי להתיש את עצמנו, רק כדי שהראש יהיה נקי. עוד פרק, עוד סרט, עוד שלב. כמה שיותר לדחות את הרגע הזה שאין ברירה, חייבים להיכנס למיטה. הקרב השני הוא להירדם. הזמן הזה של לפני השינה זה זמן העיבוד הטוב ביותר שיש לנו. אין גירויים, נטו המחשבות ועצמך. ולמחשבות האלה יש נטייה ברורה להיכנס לס...

כדי לשרוד אנחנו לובשים מסכות. אנחנו צריכים לדעת "ללבוש התנהגות" שמסתירה את הרגשות הקשים שיש לנו, כדי שנוכל להיות חלק מהחברה - לעבוד, ללמוד, ללכת לאירועים חברתיים.  מנסים להיות אנשים קצת שונים לרגע. מסכות הם כלי עבודה חשוב עבורנו. אמנם אנחנו יכולים להרגיש ימים ושבועות כמו סחבות מעופשות, שהחיים האלה הם מסע מריר וקשה, שאנחנו לא רוצים לקום מהמיטה, אבל כדי שנוכל לשרוד, להתפרנס, לאהוב, להיות חלק, אנחנו...

להיות בחרדה זה להניח כל הזמן ובכל סיטואציה שהרע מכל עומד לקרות. "להכין" את עצמך לעמוד במכה שעוד רגע נוחתת לך על הראש. מצד אחד, זה לא בלתי הגיוני.. אנחנו יודעים כמה רעה יכולה סיטואציה להיות. כמה מהר דברים יוצאים משליטה. יש לנו ניסיון. לכן, אנחנו מאומנים לחשוב ולנתח את המציאות מנקודת מבט קיצונית. אנחנו מחפשים אקטיבית אחר הטראומה הבאה בציפייה, יודעים שהיא תבוא. אנחנו רואים אותה, מול עינינו, בתוך הראש...

אנחנו מסיימים עונה שלישית. יש כבר גוף תוכן מכובד, שמאפשר לנו להסתכל אחורה ולהבין דברים. תהליך היצירה של הפודקאסט מאוד מחזק את שנינו. השיח בינינו מאפשר תהליך התבוננות עצמית מעמיקה. מאפשר לנו לראות איפה כואב לנו, ולמה. הוא מאפשר לנו להתבטא בצורה שנוחה לנו, בצורה של יצירה. מן מקום בטוח, וירטואלי, בו מותר לנו להרגיש ולהגיד הכל. לאורך העונה הזאת, הקשר איתכם המאזינים הלך והתהדק. אנחנו מקבלים פידבקים ומי...

אנחנו חווים מלא לבד. לפתע מוצאים את עצמנו שעות רבות בלי להוציא מילה מהפה, בלי מישהו שיאוורר לנו את המחשבות. תחושה שאין טעם לתקשר את מה שאנחנו חושבים עליו, כי אין לזה טעם ולאף אחד לא אכפת. ההרגשה הזאת באה לבקר לא מעט, מאוד דומיננטית ונפוצה. היא הולכת יחד יפה עם דיכאון, אשמה ובושה. יש הרבה סיבות להרגיש בודד. לגור לבד. לא להיות בזוגיות. לא לעבוד. ההרגשה שאף אחד לא מבין, מבודדת. ההרגשה שאף אחד לא יעזו...

החיים העמידו אותנו בסיטואציות מאוד מורכבות, שלעיתים די נפוצות מייצרות רגשות אשם מאוד חזקים. לא קמת להסתער, לא התנגדת כשתקפו אותך, קיבלת החלטה רעה. התנאים הבלתי הגיוניים שהיינו בהם, יחד עם הטבע האנושי שנוטה לעשות טעויות, הופכים את ההתנהגויות האלה לסבירות וצפויות. הרי אף אחד מאיתנו לא רובוט - אנחנו טועים, במיוחד במצבי קיצון. ועם זאת, הפער הגדול שנחשף בין הדימוי העצמי שלנו, מי שאנחנו חושבים שאנחנו, ל...

בשבועיים האחרונים נהג מונית סירב להסיע אותי, רופא סירב לטפל בי, וקופאית בסופר צעקה עליי לצאת. אני נעזר בכלבת שירות וכמובן שלפי חוק הם חייבים להכניס אותנו, אבל לא בחוק עסקינן, אלא בטריגרים. כל סיטואציה כזו, אני במרחק מילה לא במקום מלהשתמש באלימות פיזית. זה טריגר שמפעיל אותי מאוד. התחושה שמונעים ממני את היכולת לנוע במרחב או לקבל טיפול רפואי או פאקינג לקנות חמגשיות בסופר היא תחושה שממלאת אותי זעם טהו...

השבועיים האחרונים היו נוראיים. שבועיים בהם הלב נמצא קבוע בתחתונים. אזעקות, נפילות, כאוס ברחובות, אולפנים מתלהמים. שבועיים של תחושת סכנה קבועה, שמלווה כל צעד והחלטה במהלך היום. שבועיים של פחד, של חוסר שינה, של זעם, של עצב. אלה תחושות שאנחנו מכירים בשגרה שלנו. ההבדל העיקרי הוא הגובה של התחושות, הריכוז הגבוה שלהן. הניסיון שלנו במצבים אלה הוא לאו דווקא יתרון. מצד אחד, כן, אנחנו כבר יודעים איך להרגיע א...

החלטנו שהגיע הזמן לגייס את הכוח שלנו כקהילה, במטרה לדאוג לעצמנו בעצמנו. בשביל זה אנחנו רוצים להתחיל להרחיב את התוכן שאנחנו מייצרים מעבר לפרקי פודקאסט. הפרק הזה הוא ניסוי משותף לכם ולנו. לקחנו בעיה, חשבנו על פתרון, ואנחנו מציעים לכם המאזינים לקחת חלק בעשייה של הלם קלאב. הבעיה בה עסקנו בפרק הזה היא בעיית הבלבול הגדול שחווים פוסט טראומטיים בתחילת הדרך. ההתנהגות הצפויה של כל פוסט טראומטי צעיר/ה, זה לה...

לחוות התקף חרדה זה לחוות איבוד שליטה. זה לחוות איך הגוף לוקח פיקוד על הכל, לא מאפשר לנפש להתערב. לחץ בחזה, קוצר נשימה, הזעה מוגברת. מרגישים שעוד שניה עומדים להתעלף, להיחנק, למות. זה אחד התסמינים הערמומיים שאנחנו חווים. הוא מרגיש מאוד גופני, בניגוד לדוגמה לדיכאון. לחסרי הניסיון זה מרגיש שצריך ללכת לרופא משפחה, שצריך לעשות בדיקות דם או צילום. התקפי חרדה הם גם מקור גדול לבושה, בגלל חוסר השליטה, בגלל...

אם יש נושא שלא מדברים עליו, זה הנושא. אחד התסמינים המובהקים לפוסט טראומה, נמצא בכולנו בדרגה כזו או אחרת, אך מודר לגמרי מהשיח. הוא מודר כי הוא מפחיד. זאת התנהגות אנושית מבהילה, וכשנחשפים אליה היא גורמת לנו לשאול שאלות פנימה. שאלות קשות, שעל פניו מישהו אחר שהחליט לוותר מצא תשובות אליהן. כי הרי, אובדנות קשורה קשר הדוק לנושא שדיברנו עליו כשרק התחלנו להקליט. השאלה הראשונה שכדאי לשאול את עצמנו בתהליך טי...

מה שאיציק תבע מאיתנו הוא שנשים לב, שנדבר על זה. הוא רצה שמשהו ישתנה, שאחרים לא יצטרכו לסבול כמוהו. איציק סעידיאן הצית את עצמו יום לפני יום הזיכרון, כי הגיעו לו מים עד נפש. הוא הקריב את עצמו עבורנו - הפך את עצמו לסמל, כדי שנשתמש בו ובזכרו כדי לשנות. איציק בפעולתו דרש מאיתנו לשנות, וזה מה שהרבה מאיתנו עשו היום. הלכו להפגנה באגף השיקום, מתארגנים להפגנה בירושלים, עושים סיעורי מוחות. אנשים משתפים ברשתו...

קוראים לזה יום הזיכרון, אבל בתכלס זה יותר דומה לשבוע הזיכרון. החל מיום השואה, דרך יום הזיכרון, ועד ליום העצמאות (היום השני של יום הזיכרון), אנשים במצבנו נמצאים במצב של זיכרון קרב תמידי. זה שבוע שבו אנחנו קצרי רוח במיוחד, בו הזכרונות חיים בלו"ז היומיומי. גם כשאנחנו מצליחים להירגע, אז מגיעים הזיקוקים והנפצים הארורים של כניסת החג. תפקידו ומטרתו ברורה וראויה, אך לא לימדו אותנו להתמודד עם ההשלכות שלו....

*טריגר: תיאורי קרבות* מלמדים אותנו מגיל צעיר מאוד שלבכות זה דבר פסול. שזה מעיד משהו לא טוב על האישיות שלך. שזה משדר חולשה. מגיל צעיר אנחנו מתורגלים להחביא את הבכי, לחנוק אותו. כל התגלות של דמעה על הלחי היא מקור מיידי ללחץ ובושה - איך אני נראה? למה דווקא עכשיו אני בוכה? איך אני מפסיק את זה? ועצם העובדה שבכי הוא תסמין מרכזי בחיי הפוסט טראומטי, הופכת את כל ההדחקה הזאת לעבודה מאוד קשה. סביבנו העולם ממ...

קשה לנו שלא לחיות תחת הרושם שכל העולם נגדנו. המאפיין העיקרי של התמודדות עם פוסט טראומה, הוא החזרתיות של המשברים. כל כמה דקות, שבועות, חודשים, שנים, אנחנו נקלעים למשבר פוסט טראומטי שמשפיע עמוקות על חיינו - מערער הנחות יסוד, פוגע במערכות יחסים, ובאופן כללי מייצר הרבה כאב. אם יש לנו מזל או ניסיון, בעזרת אנשים שאוהבים אותנו, אנחנו מצליחים לעמוד חזרה על הרגליים. במאמץ רב, כמובן. לא תמיד על הצד הטוב ביו...