להיות בעדי - מסע ריפוי

מכירות את המשפטים "את חייבת לסלוח בשביל עצמך" או "לא לסלוח זה לשתות כוס רעל ולצפות שהשני ימות"? הסליחה וההנחה שהיא שער הכרחי לעבור בו בדרך להחלמה זוכה למקום של כבוד בתרבות שלנו. אבל האם היא באמת תנאי הכרחי להחלמה מטראומה? בפרק הזה נצלול לאחת השאלות המורכבות במסע הריפוי שלנו. נדבר על המחיר שאנחנו משלמות ומשלמים כשהסליחה הופכת לדרישה, ואיך הלחץ "להמשיך הלאה" עלול לשחזר דפוסים של ריצוי, השתקה וויתור...

האם המצבים האלה מוכרים לכם  ולכן? להעדיף לשתוק במקום לדבר? להסכים, בזמן שבפנים משהו צועק "לא"? לבטל את הכעס או הצרכים שלנו רק כדי לא "לעשות עניין"? בפרק 41 של הפודקאסט "להיות בעדי - מסע ריפוי", אנחנו צוללים אל הדפוס של לשמור בבטן. נבדוק למה כל כך הרבה מאיתנו למדו שעדיף להשאיר הכל בפנים, ואיך מרוב שהתרגלנו לא לשתף אחרים, שכחנו איך להקשיב לעצמנו. מה נגלה בפרק הזה? האנטומיה של ההשתקה: איך ההרגל לא לד...

איך אפשר לדעת אם תחושת הבטן שלנו באמת מכוונת אותנו, או שהיא תגובה של מערכת ההישרדות שלנו לטריגר מהעבר? בפרק הזה אני מדברת על אחד האתגרים המשמעותיים עבור מי שמערכת העצבים שלהם בדריכות כרונית, מי שלמדו לא לסמוך ולא לתת אמון: ההבחנה בין הקול של האינטואיציה לבין הפחד ומנגנוני ההגנה. כשהגוף והמוח רגילים לזהות סכנה כמעט בכל מקום, גם מצבים בטוחים כמו קרבה, מחמאה או שינוי קטן בהתנהגות של אדם אחר יכולים לה...

מה קורה לילד, לילדה, שנאלצים לגדול מוקדם מדי? מהר מדי? בפרק הזה אני מדברת על ילדים הוריים, אלה שלקחו על עצמם אחריות שלא הייתה אמורה להיות שלהם. אחריות על ההורים, על האחים, על השקט בבית או על הרגשות של כולם. נדבר על איך התפקיד הזה נוצר, אילו אמונות הוא יוצר על העולם ועל עצמנו, ואיך הוא ממשיך להשפיע גם בבגרות: על היכולת לשים גבולות, לבקש עזרה, לסמוך על אחרים, לבחור בעצמנו ולהרגיש שמגיע לנו לתפוס מקו...

כשאירוע מטלטל פוגש אותנו בלי הכנה, בתוך רגע כל מנגנוני ההישרדות הוותיקים שלנו מתייצבים למשמרת. בפרק אישי אני משתפת בחוויה מטלטלת שעברתי לאחרונה, ובמפגש המחודש עם המנגנונים הכי עתיקים שלי: האשמה, האיסור להיות לא בסדר, הבושה ותסריטי האימה שהמערכת מייצרת כדי לנסות להגן עלינו. נדבר על איך מנגנוני הגנה שנוצרו לפני עשרות שנים יכולים להרגיש כמו אמת מוחלטת גם היום, למה הם מופיעים דווקא ברגעים של חוסר בטחו...

מה קורה כשאנחנו אמורות, אמורים, לעשות, להמשיך, אבל בפנים אין חשק, אין תנועה, רק ערפל כזה אפור? בפרק הזה אני משתפת בחוויה אישית מתוך העסק שלי, רגע שבו נכנסתי לסחרור של מחשבות, עשייה בלי חיבור, וחוסר בהירות. מתוך המקום הזה עלתה ההכרה שאני לא צריכה עוד פתרונות. אני צריכה פשוט לנוח. אז בפרק הזה נדבר על הרשות לנוח. - למה היא כל כך קשה עבור רבים מאיתנו, במיוחד עבור אנשים רגישים מאוד או מי שגדלו בסביבה ל...

מכירים, מכירות את המצב הזה - בעיה שהטרידה אותנו הרבה זמן נפתרה, ואז הואקום שנשאר מתמלא די מהר בבעיה חדשה? בפרק הזה נשאל - מה אם הבעיה שמעסיקה אותנו עכשיו… היא לא באמת העניין המרכזי? או לפחות, לא העניין המרכזי היחיד? נעצור רגע להסתכל מעבר לתוכן של הבעיות שלנו, כסף, זוגיות, בריאות או עבודה, ולזהות את מה שחוזר שוב ושוב מתחת לפני השטח: סטרס, דריכות, קושי לשחרר וצורך בשליטה. וגם, איך אפשר להתחיל שינוי...

כמה פעמים חשבת על עצמך ששוב את "מחבלת לעצמך, הורס לעצמך"? או שיש לך "אמונות מגבילות" שתוקעות אותך במקום? או חשדת בעצמך שיש לך איזה רווח משני מכל מיני מצבים לא רצויים בחיים? ומה אם כל אלה - אמונות מגבילות, מנגנוני חבלה עצמית וכד' - הם לא הבעיה אלא דווקא הפתרון? הם ניסיון לשמור ולהגן על עצמנו? בפרק הזה - על למה המילים האלה, בעיניי, עושות לנו עוול, ואיך מאחורי כל הדפוסים האלה מסתתרת בעצם כוונה טובה....

יש את הרגע הזה שבו השיחה כבר נגמרה, אבל בראש שלנו היא רק מתחילה. הסיטואציה כבר עברה, אבל בראש אנחנו חוזרים שוב ושוב על מה שנאמר, על מה שלא נאמר, על מה שהיינו צריכים להגיד אחרת או לשתוק. ופשוט לא מצליחים לשחרר. בפרק הזה נדבר על הלופים המחשבתיים האינסופיים האלה, או בשמם המקצועי יותר, רומינציה (העלאת גירה מחשבתית). נדבר על -  למה המוח שלנו עושה את זה, למרות שזה כל כך מתיש ולא באמת עוזר? ההבדל בין חשי...

הפרק הזה הוא על השלב הראשון בריפוי, בטיפול. התלבטתי הרבה על השם הזה, כי אני יודעת שזה נשמע יומרני למדי, כותרת מפוצצת. אבל איך שלא סובבתי את זה, אני באמת מאמינה בזה.  בדרך כלל אנחנו מגיעים לטיפול כשקשה לנו. כשיש רצון לצאת כבר מהכאב הזה, מהתקיעות, מהקושי. כשיש רצון לשנות את הדפוסים האלה שמה שלא עשינו - הם חוזרים ומרימים ראש. זה יכול להיות דחיינות, זה יכול להיות ביקורת עצמית קשה, זה יכול להיות להמשיך...

אנשים רגישים מאוד מסתובבים לא פעם בעולם בכלל ובפרט בעולם העבודה עם תחושה של חוסר התאמה: לקצב, לדרישות, לרעש, ללחץ, לציפייה “להסתדר” ולתת תפוקה. בפרק הזה אני עוצרת להתבונן בעולם התעסוקה דרך העיניים והגוף של אנשים רגישים מאוד. נדבר על האתגרים הייחודיים: עומס חושי ורגשי, ביקורת ופרפקציוניזם, גבולות, ריצוי, שחיקה והאמונה שבדרך כלל נמצאת שם של "הבעיה היא בי”. אבל לא פחות מזה, ניגע גם במה שיכול להקל: אי...

קנאה. יש לה יחסי ציבור נוראיים. אנחנו מתביישים בה, מסתירים אותה, ולפעמים מרגישים "אנשים רעים" רק מעצם קיומה, ובמיוחד בעידן שבו כל הזמן אומרים לנו "לחשוב טוב" ו"להודות על מה שיש". אבל בפרק הזה, אני רוצה לתת מקום לקנאה. הקנאה במי שפשוט "קל לו". במי שיש לו גב, במי שמערכת העצבים שלו לא נמצאת בכוננות הישרדותית תמידית, במי שיכול להיכנס לחדר בלי להרגיש איום. קנאה בדברים שנראים לאחרים כמובן מאליו.  בפרק ה...

העולם הזה, החיים האלה - האם זה יותר בטוח או יותר מסוכן ומאיים? במערכת היחסים הראשונה שלנו, עם ההורים או המטפלים העיקריים שלנו - אנחנו לומדים את מה שילווה אותנו אחר כך במשך כל חיינו.  אנחנו לומדים ולומדות על עצמנו, על העולם, על אנשים אחרים ועל יחסים. ובעיקר נלמד ונצרוב עמוק עמוק בתוכנו - את המסקנות על מה בטוח לנו ומה מסוכן בשבילנו בעולם הזה. ואם הגענו למסקנה שהעולם הוא מקום מסוכן, מסוכן הרבה יותר מ...

בושה, בושה כל כך עצומה וגדולה - עד שהיא נהיית ממש רעילה - היא אחד המאפיינים המרכזיים של פוסט טראומה מורכבת. הרגשה, ואפילו יותר מהרגשה - ידעה עמוקה שמוטבעת בכל תא ותא - שאני לא שווה. שאני לא שייכ.ת, אני לא חלק. אני לא כמו כולם.  זו כבר לא בושה על משהו שעשינו או לא עשינו, אמרנו או לא אמרנו - זו בושה מעצם קיומנו. למה הבושה כל כך חזקה ומה אפשר לעשות עם זה? על כל זה בפרק ה-29 בפודקאסט. על כל זה בפרק ה-...

יש את הספק הזה - במיוחד אחרי שניסינו כל הרבה פעמים - לעשות שינוי בכל מיני דפוסים והרגלים ותגובות שיש לנו. וזה לא קורה. השינוי הזה. או שזה קורה אבל אחרי זמן מה הכל חוזר למצב הקודם. אז למה לפעמים כל כך קשה לעשות שינוי, ואיך אפשר בכל זאת ליצור שינוי וריפוי יציבים ואמיתיים. כאלה שכאן כדי להשאר. על כל זה בפרק ה-28 בפודקאסט. מוזמנים להקשיב. וגם -  אפשר להכיר אותי עוד באתר שלי - גליה מימרן | מאירת דרך קב...

התקופה הזו של החגים יכולה להיות מציפה להרבה מאתנו. כי חגים זה קשור למשפחה, לשייכות, ללהיות חלק.  ומשפחה זה אמור להרגיש מקום בטוח. מקום שבו בטוח ואפילו משמח להיות מי שאנחנו. מקום שנעים לנו, לפחות רוב הזמן, מקום שבו אוהבים אותנו, אוהבים ללא תנאים.  וכשגדלים במשפחה שהיא לא תמיד או לא בכלל מקום בטוח, מקום מקבל או אוהב. כשהיחסים הם קשים, טעונים, רווי מתח, אז חגים - זה מציף. זה לא קל. ושמחת בחגיך - אמממ...

יש לזה כל כך הרבה צורות ומופעים, לנטישה עצמית.  זה לא לתת מקום לרצונות שלנו, לצרכים, לרגשות ולמחשבות. זה ללמוד לא לבטא אותם בקול ואז לא לבטא אותם בכלל. זה להעמיד את עצמנו תמיד בתחתית סדר העדיפויות. זה להתבייש במי שאנחנו ומה שאנחנו חושבים או מרגישים. ולמדנו לעשות את זה לא כדי להרע לעצמנו. זה בדיוק הפוך - ככה למדנו לשמור על עצמנו מפגיעה אפשרות נוספת של נטישה, של הזנחה: אם אני אנטוש את עצמי, לא אשאיר...

הפרק הזה הוא על אחד הכאבים העמוקים שיש - תחושת ההחמצה והפספוס. השאלה המנקרת של - מה היה אם? יש שם כל כך הרבה כאב של ההחמצה, של תסכול, של קנאה, של כעס, של חוסר הוגנות. מה היה אם הייתי גדלה במשפחה אחרת? בסביבה אחרת? אם היה שם מישהו שדואג לי? וזה לא רק על מה שלא קיבלתי בילדות, אלא גם על מה שלא יכולתי להיות או לעשות: הכישרונות שלא התפתחו, החוויות שלא נחוו,  החלומות והרצונות שלא היה להם מקום, והגרסה של...

חגיגת שנה לפודקאסט. והתקופה, לא משהו לחגיגות. ובכל זאת - זו הזדמנות לחגוג.  יש לנו המון רגעים ושינויים שקורים לנו - פתאום דפוסים של שנים - משהו משתנה. הרבה פעמים אנחנו לא ממש שמים ושמות לב לזה.  או אולי שמים לב, אבל לא מייחסים לזה ממש חשיבות,  או אולי שמים לב רק אחרי הרבה זמן.  וזה כל כך חשוב לקלוט את הרגעים האלה, ועוד יותר מזה להסכים לשמוח מהם, להסכים להתגאות, להודות, לתת מקום. לא להפחית בערכו של...

הורות היא גם ככה מסע שכולל  כל כך המון חלקים, המון רגשות, מחשבות, מעשים. יש בה הכל מהכל. לתמיד. להיות הורה שמאחוריו הולך צל של טראומה מורכבת, של פגיעה בילדות, זה לפעמים מרגיש כמו ללכת בשדה מוקשים, מבלי לדעת מה יפעיל את המוקש הבא או איפה הוא מוחבא.  אני זוכרת פעמים שהייתה בי ממש איזו תקווה שיפול עליי מהשמיים מדריך מפורט ופרקטי - איך מתמודדים עם כל מיני סיטואציות. כי הרבה פעמים הצידה הכמעט יחידה אית...

אשמה היא לא בהכרח דבר רע. אבל כשהיא מגיעה יחד עם טראומה מורכבת - היא עלולה להפוך למפלצת רבת זרועות ומעללים. וכשיש אשמה, גם היא היא גלויה וגם אם היא עדיים נסתרת, יש לזה השפעה נרחבת על החיים שלנו. כי עם האשמה בדרך כלל מגיע הספק - מה וכמה מגיע לי? אם אני אשם או אשמה - מגיע לי טוב? מגיע לי מה שאני רוצה? ואז יש שני כוחות שפועלים בכיוונים הפוכים ממש - כיוון אחד של הרצונות שלנו, וכיוון שני של האשמה שלא מ...

פרק חדש בפודקאסט שלי: להיות בעדי - מסע ריפוי. פודקאסט על אנשים רגישים מאוד, טראומה מורכבת, ריפוי ושינוי. פרק 21 - מותר לי להרגיש הכל! אפשר גם לקרוא לפרק הזה - איך החרדה כמעט נעלמה תוך שניות! בשבוע האחרון זה קרה לי פעמיים. שינוי של כמעט 180 מעלות שקרה תוך שניות, ממש. חרדה - פחתה באופן ממש משמעותי, תוך שניות. תקיעות - השתחררה, תוך שניות. איך זה קרה ואיך זה קשור ללגיטימציה שיש לנו להרגיש כל מה שאנחנו...

פרק 20 - וזו גם הזדמנות רגע לעצור ולעשות זום-אווט על הדרך שלנו. החלמה וריפוי מטראומה מורכבת זו דרך. דרך שיש בה הרבה צעדים. צעד קדימה, לפעמים אחורה. צעדים גדולים ובעיקר בעיקר צעדים קטנים. סימנים של החלמה וריפוי ולשינוי הם כל אותם רגעים שבהם היינו רגילים להגיב בצורה מאוד מסויימת לכל מיני סוגים של התרחשויות, של אינטראקציות - ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים אחרת.  וגם אם זה בדברים שנראים ממש ממש ק...

מה הקשר בין טראומה, טראומה מורכבת לבין הופעה של מחלה אוטואימונית? מה התפקיד של הסטרס בתהליך הזה? מה החלק של הביקורת העצמית ושאר מנגנוני הגנה? למה נשים חולות יותר מגברים במחלות אוטואימוניות מה התפקיד האמיתי של המחלה בחיים שלנו? ומה אפשר לעשות כדי ליצור שינוי אמיתי בבריאות שלנו? בגוף שלנו? לחדש את את הכוחות שלנו? על כל זה בפרק ה-19 בפודקאסט   וגם -  אפשר להכיר אותי עוד באתר שלי - גליה מימרן | מאירת...

פרק 18 - הקול החסר של "הכל בסדר" כשקורה לנו משהו - אולי קצת מלחיץ, אולי לא צפוי, אולי קצת מפחיד. משהו שיש בו מידה של חוסר ודאות, חוסר שליטה -  מה התגובה או התגובות האוטומטיות שלנו? מה הדיבור הפנימי שלנו לעצמך במצבים כאלה? לפני כמה שנים גיליתי שאין לי במערכת בכלל את הפיצ'ר של תגובה מסוג "הכל בסדר", או "מה שיהיה - נסתדר", למצבים כאלה. גם אם אני ממש אתאמץ - זו לא תהיה התגובה שלי. אז בפרק הזה: למה הקו...