על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

כשנפגשתי לשיחה עם תאמר נפאר, לפני זמן קצר מאוד, מספר הנרצחים בחברה הפלסטינית עוד לא חצה את ה-140, ולפי הנתונים מהבוקר, מדובר כבר ב-146. תאמר, המוזיקאי שעושה ראפ והיפ הופ והטקסטים שלו כל כך חכמים וחשופים, שהתפרסם גם כחלק מלהקת ״דם״ וגם כסולן, ושחקן, נולד בלוד ומגדל שם היום את שני בניו. המשימה שלו כאבא, כך הוא אמר לי, מחייבת הליכה זהירה על הקו שבין לבנות לילדים שלו שריון, כדי להבטיח שיחזרו הביתה בשל...

איך למות בעידן הדיגיטלי? זו שאלה מוזרה, אלא אם משוחחים על כך עם כרמל ווייסמן. ד״ר כרמל ווייסמן היא חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב וגם הפודקאסטרית שהביאה לנו את ״המצב הפוסט אנושי״ ואת ״דינוזאוריות רשת״. הפרק המיוחד הזה לא הוקדש לסיפורים אישיים, אבל יש בו המון דברים מעניינים ומטרידים ומשעשעים ומבהילים או איך שלא תבחרו להתייחס לטכנולוגיה. דיברנו על ההבדל בין הגוף שלנו לבין גוף המידע שלנו, ז...

על המצבה של זוגתו כרמיאל בחר הצייר אסף רומנו לכתוב ״ובחרת בחיים״. הבחירה בחיים הייתה בעצם שלו, של ילדיו, בחירה לדבר ולשתף, לא להסתיר, כדרך להתמודד המטען, כפי שאסף אומר, שאינו מרפה, הידיעה שמשהו מהותי משתנה בנו כשאנחנו חווים מוות אינטימי. אסף כתב על מותה של כרמיאל בספר ״פעימה וקו״, ספר המורכב משיחות שלו, הצייר, עם חברו הקרוב פיטר גילבי, שהוא רופא, על יצירות אמנות הקשורות לעולם הרפואה. ההתבוננות באמ...

בילדותה, כשהבית שבו  גדלה ריקי כהן התפורר – אחרי שאימא שלה חלתה במחלת נפש והיא ואחותה נשלחו לפנימיות – היא מצאה בית חלופי בספרים. הקריאה הייתה בשבילה מקום לדמיין בו אפשרויות אחרות של חיים ואפילו כוחות על. ריקי, שגדלה להיות עיתונאית ומשוררת ודעתנית בולטת מאוד ברשתות חברתיות ועכשיו גם סופרת – שוחחה איתי על חיים שלמים של בריחה מזיכרונותיה, עד לרגע שבו שינתה כיוון, וצללה לתוכם, קראה ביומנים של אמה שהת...

את מסיבת יום הולדתה השמונה עשרה מיה לנדסמן זוכרת כאירוע משמח במיוחד, ויום ההולדת החמישים של אימא שלה, שחל ימים ספורים לאחר מכן צריך היה להיות מין המשך טבעי לחגיגה. אלא שאביה, מרסלו, מת בעיצומה של המסיבה, הלב שלו, אומרת מיה, התפוצץ כמו קונפטי. מיה – שאם לא התאהבתם בה בתיאטרון ב״מתאבל ללא קץ״, ״כטוב בעיניכם״, ״קן הקוקייה״, ״מלאכים באמריקה״ או ״פיטר פן״ – שם היא, אגב, משחקת את וונדי – זה בטח קרה לכם...

כמעט שלושים שנה חלפו עד שארנה קזין העזה לגעת, לכתוב וכעת גם לדבר על חברתה מיכל ניב ועל הפעם ההיא שבה מיכל ניסתה להתאבד אבל ארנה הפריעה לה או קלקלה לה, כהגדרתה. מיכל, הצליחה בסופו של דבר לסיים את חייה, שש שנים אחרי אותו מאורע, בשיא הצלחתה כשדרנית מוערכת ונערצת. וארנה לא דיברה על זה, ״כי הרגשתי שזה לא הסיפור שלי״, היא אומרת. אבל במסה ״הכנות לאבל״, מתוך ספרה ״איך להיות ושאלות אחרות״, שראה אור לפני כש...

כששהרה בלאו נדרשה לתאר את המשפחה שלה היא כתבה: ״אנחנו שישה בלאוים קטנים שמשייטים לבדם בעולם, כמו לוויינים שניתקו מחללית האם״. מן השישייה הזו נגרע לפני עשרים ושבע שנים אחיה נועם, שהיה ונותר קטן וחמוד – כפי שהיא מקפידה לציין מדי שנה, ביום השנה. שהרה, הסופרת, המחזאית ומגישת הטלוויזיה, דיברה איתי על השתיקה שמלווה את משפחתה, על הגעגועים לאחיה, על החוויות המיסטיות שלה ועל כל הדברים שהיא עדיין לא מרגישה...

כש רוני סומק היה קטן הוא ישב מדי יום שעות ליד הרדיו והאזין למדור לחיפוש קרובים. הדוד שלו, יוסף, שהגיע ארצה מעיראק לפני יתר בני המשפחה, נעלם. ההיעלמות הזו ליוותה, ועדיין מלווה את המשפחה, אבל בדרך, במהלך הניסיונות לחקור ולברר מה עלה בגורלו של יוסף, קרו דברים מוזרים ומפתיעים. הרזומה של רוני – שהוא כנראה המשורר הישראלי המוּכר ביותר היום ובוודאי היחיד שמוצג בכנסים בינלאומיים כנציג משוררי עיראק – כולל 1...

בכל השנים שחלפו מאז מותו של אביה, אין יום שבו רונה גרשון תלמי אינה חושבת עליו. זה נשמע דרמטי, וגם טבעי כל כך, וצובט לב וגם מרחיב לב. ולמרות כל זה – השיחה שלנו עסקה בעיקר בהחלטה להיפרד, להמשיך הלאה, לא לקיים דיאלוגים בלתי פוסקים עם מי שהיה, והיה חשוב מאוד בחייה, אבל כבר איננו כאן. רונה היא אשת רדיו ותיקה, שערכה והגישה תוכניות אוכל וספרות ותרבות ועדיין עורכת ומגישה את אחת התוכניות היפהפיות של התאגיד...

ג ליה עוז, דרור בורשטיין, מעין רוגל וסמירה סרייה (על פי סדר אלפביתי של שמותיהם הפרטיים) היו האורחים שלי בהקלטה החיה הראשונה של הפודקאסט, שהתקיימה בחנות הספרים ״רידינג״ לפני כחודש (ב-15 במאי, ליתר דיוק, ויש לתאריך הזה חשיבות רבה, כפי שתבינו בסיומה של ההקלטה). היוזמה לערב הזו הייתה של רעות בן יעקב במסגרת לימודיה לתואר שני במכללת ספיר , והיא גם הייתה אחראית על הצילום וההקלטה. נעניתי להצעה בשמחה, אבל...

למופע החדש של רנה שינפלד קוראים ״המסכות שלנו״. היא אומרת שהיא יצרה את ריקוד הסולו הזה ביום אחד, ושמבחינתה זו הייתה לידה שהגיעה בהפתעה. שינפלד כבר בת 84, אבל הקריירה שלה כרקדנית וכוריאוגרפית נמשכת, במלוא העוצמה  – וגם אחרי יותר ממאה יצירות מחול, מופעים בכל העולם ואינספור פרסים, היא ממשיכה לחקור את החיים. דיברנו על אמהּ, שלא עודדה אותה לרקוד, כי ״למה שמישהי תרצה להניף את הרגליים מעלה מעלה ולקפץ כמו...

המתנה הגדולה יותר שאבתיסם מראענה קיבלה מאביה, סאלח – כך היא אומרת – היא היכולת להתבונן. לשבת בשקט ולשאול את עצמה את השאלות החשובות. ״מאבא שלי למדתי שכל אדם צריך בחייו עץ, כמקור לעוצמות, לשפיות״. עוד לפני מותו של אביה, חוותה המשפחה טרגדיה נוספת – מותה של אחותה הבכורה של אבתיסאם, חנאן , שהייתה בת 22 בלבד. בשתי ההזדמנויות הללו היא לקחה חלק בהכנות ללוויה, שזימנו לה מפגש אינטימי-טראומתי קרוב קרוב עם המ...

כשאת בתהּ של שחקנית ואימא שלך, שמשחקת חולה סופנית גם מאובחנת כחולה סופנית ואת רואה אותה על הבמה ובמקביל גם מלווה אותה למחלקה האונקולוגית, אין פלא שהחיים והבמה מתערבבים לך לגמרי. זה מה שקרה לאיה גרניט שבא . איה, שהיא שחקנית ומורה למשחק ומדבבת, היא בתם של השחקנית זהרירה חריפאי ושל הסופר שלמה שבא . בעשור שחלף מאז מותם היא הנציחה אותם באינספור דרכים, חלקן מכובדות מאוד (וכאן ראוי לפתוח סוגריים ולציין ש...

שירי נבו פרידנטל הקדישה את סרטהּ העלילתי הראשון באורך מלא ״כל מה שאני יכולה״ לאביה – אבל כמו שהיא אומרת, יכול להיות שתפספסו את ההקדשה הזו, שמופיעה אחרונה-אחרונה בשורת הקרדיטים של הסרט. גם את ההתייחסויות האחרות לאביה שירי טמנה עמוק עמוק, מעבר לשכבות העלילה הגלויות של הסרט, והן נוגעות בעיקר להיעדרו של אב – שהיה ולא היה בחייה, שהיה עבורה דמות נערצת, שמש, כמו שהיא אומרת בשיחתנו,אבל גם גיבור טראגי. שיר...

״חברות לא נגמרת עם מותו של חבר. להפך, היא נמשכת ביתר שאת״. כך אמר לי המשורר רפי וייכרט על החברות העמוקה שלו עם עמינדב דיקמן . החברות הזו נמשכה רבע מאה, עד מותו של דיקמן מסרטן, לפני כמעט שנה, כשהוא בן 63 בלבד. שניהם בנים למשפחות מהגרים שגדלו ביד אליהו, אבל הם נפגשו בספרות – רפי, המשורר, המתרגם, העורך, המרצה והמו״ל, ועמי, הפרופסור החוקר שתרגם שירה ופרוזה מעשר שפות או יותר – והם אהבו מאד גם לברוח מהס...

רשימת הדמויות הנשיות החזקות והמעניינות שליליאן ברטו גילמה בתיאטרון היא ארוכה מאוד: היא שיחקה ב״השחף״ של צ׳כוב, ב״העז או מי זאת סילביה?״ של אדוארד אלבי, ב״המלחמה על הבית״ של מיקי גורביץ׳, ב״תמונות מחיי נישואים״ של ברגמן, ב״בגידה״ של פינטר״ וזה באמת רק קמצוץ מהרשימה המרשימה. אבל – הדמות שמשמשת לה מודל לחיקוי היא סבתהּ, אסתר לוסטגרטן, שמתה לפני שלושה חודשים בלבד, והייתה האישה המבוגרת ביותר בתל אביב....

כשביקשתי מישי שריד לקרוא קטע מתוך אחד משבעת הרומנים שכתב, הוא בחר בסצנה שמתרחשת בבית החולים, בתיאור של פרידה מאבא, לא מאבא שלו, אלא מאביה של גיבורת הספר ״מנצחת״. הוא עצמו לא הספיק להיפרד כך מאביו, יוסי שריד , שמת בחטף בגיל 75 בלבד. ישי סיפר לי על הפן האישי, הרך יותר, של האיש שבחייו הציבוריים, הפוליטיים, עטה לא אחת שריון של גלדיאטור והיה לעתים קרובות שנוא לא פחות מאהוב. כך שהשיחה הזו כוללת גם שירים...

עברית, ערבית ויידיש מתערבבות בטבעיות גמורה בטקסטים של נטע וינר , אולי משום שהוא שר על החיים שלנו כאן, המעורבבים לגמרי. במוזיקה שלו, נטע מצליח ליצור מכל אלה משהו חדש – אישי ופוליטי, כואב ומצחיק. אם תקשיבו לגרסה שלו ל״הללויה״ של לנארד כהן, שיר שמי לא עשה לו קאבר, תבינו בדיוק למה אני מתכוונת. נטע – שהפעילות האמנותית שלו מתפרשת על המון תחומים, כי הוא מחזאי (רוצו לראות את ״שמואל״!) ובמאי וכוריאוגרף ושח...

המוות הוא לא בעיה, מבחינתה של איריס שטרן לוי . אנחנו חיות, משתדלות לעשות טוב וממשיכות האלה. ובאמצע – במסגרת המשתדלות לעשות טוב – היא מתנהלת על פי המוטו שלה: ״כשנשים תומכות בנשים קורים דברים נפלאים״. איריס – שגדלה באוסטרליה והגיעה לתל אביב בגיל 18 (כפי שהיא מסבירה: הוריה חשבו שכדאי להרחיק אותה מסקס, סמים ורוקנרול) – היא אקטיביסטית, ובין המון הדברים שיזמה והפעילה, היא גם שותפה להקמת ״המכללה״ – בית ה...

מוטי פוגל , העורך ומבקר הספרות, מגדיר את עצמו כמי שחי במילים, והאמת היא שלא מילים חסרו לו כדי לספר לי על אחיו אודי. ההסתייגות שלו מלחלוק את החוויות האישיות בחייו (שהיא – כפי שהוא מודה – מעורבת ברצון עז לספר עוד ועוד) נובעת מההבנה שעם כל האמפתיה, העניין, הזעזוע והרצון לנחם, ישנו גבול ברור בין מי שחוו שכול ומי שלא. נפגשנו לשיחה בביתו של מוטי בירושלים, כדילדבר על האבל שלו, שתים עשרה שנה אחרי שאחיו, ג...

כאשר רק התחלתי לחשוב על הפודקאסט הזה, ודיברתי על האפשרות לראיין יוצרות ויוצרים על חוויות של מוות ואבל, שמה של עמיה ליבליך עלה שוב ושוב. ליבליך שלימדה שנים כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקרה במהלך השנים הרבה מאוד היבטים של החברה בישראל, ובין השאר יזמה בארץ את ״קפה מוות״ – קבוצות של זרים שמתכנסות כדי לשוחח על הדבר המסתורי הזה, המוות. אחרי יותר מעשור של השתתפות בקבוצות האלה, ואחרי ספר שבו...

אביו של גלעד מאירי , דוד, היה עובד סוציאלי רדיקלי. בנימוקי הוועדה שהעניקה לו את אות יקיר ירושלים נכתב שהוא סייע במשך שנים לתושבי שכונות המצוקה בירושלים, עסק בהעצמה קהילתית וקידם תמורות חברתיות לרווחת נוער וצעירים. מאחורי המילים הללו מסתתרים סיפורים מסעירים, שאחד החשובים בהם הוא חלקו בהקמת הפנתרים השחורים. גלעד סיפר לי על אביו ועל האקטיביזם שלו שחלחל, כמובן, הביתה, ומשום שהוא – גלעד – משורר וממייסד...

אפרת בן צור גדלה בנהריה, בתקופה שבה העיר חוותה לא מעט חוויות של אימה. שנים אחר כך, היא ידעה לתרגם את החוויות האלה, וגם את האבל האישי שלה, על אביה שמת כשאפרת הייתה רק בת 14, לתפקידים הכול כך חזקים שלה על הבמה, בתיאטרון, בטלוויזיה, וגם למוזיקה שהיא כותבת ומבצעת. הרשימה של אלה ארוכה ומגוונת מאוד: היא הייתה אורה ב״אישה בורחת מבשורה״ ולאל׳ה ב״הדיבוק״, היא הייתה הכלה ב״הכלה וצייד הפרפרים״ ולאה קפקא ב״תמ...

יוסי צברי הוא אחד הקולות הבולטים, הצלולים והחזקים במחאה הנוכחית – אלא שבשיחה שלנו, שכמו כל השיחות בפודקאסט הזה נגעה בחוויות מוות וחיים אישיות ביותר, התברר שהוא כמעט לא הגיע לשם, אל הבמה, אל המיקרופון, אל המקומות שבהם הוא עצמו. יוסי, שהוא אמן ספוקן-וורד משובח, סיפר לי על אמו, שולה, שלמרות כל המהמורות המובנות בדרך הצליחה לראות אותו באמת ועל האופן שבו מותו של אביו השפיע עליו בצורה כל כך דרמטית, עוד י...

כשנעם, בתה של תמר שוורץ, הלכה לעולמה, אלפי אנשים שלא פגשו אותה מעולם קיבלו את הבשורה בדמעות, ליוו אותה בבית העלמין והתייצבו בבית המשפחה כדי לנחם. הם הכירו את נעם – הצעירה המוכשרת, החכמה והמצחיקה הזו – דרך יומן המחלה-החלמה שתמר כתבה בפייסבוק, והרגישו קרובים אליה, מעורבים במה שעברה. שנה אחרי מותה של נעם, תמר ממשיכה לכתוב, את היומן שהיא קוראת לו ״החיים אחרי המוות״, וממשיכה לשמש השראה לעשרות אלפי קורא...