על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

המקום ששמור לאסתי זקהיים בהיכל התהילה של שחקניות ושחקני ארצנו יהיה בוודאי צבעוני מאוד, וגם עמוס להתפקע. רשימת הסרטים, הסדרות, ההצגות והפרסים שלה ארוכה ומגוונת, ושלא במפתיע, כך גם השיחה שלנו. אסתי מכירה את המוות מקרוב מאוד: לפני שלושים שנה מת אחיה דני זקהיים , אמן המיצגים הנודע שהקשר ביניהם היה קרוב ונפלא ומקסים ומחריד – כהגדרתה; שנים ספורות לאחר מכן מת גם אביה הנערץ ואז מת גם אחיה הבכור, רוני. אסת...

אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד. אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה, אבל התחלנו את השיחה דווקא בספר ״הצגה יומית״, שמ...

כש אחינועם ניני הייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלה הייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת בידה ושרה לה, אבל אחריה באו אנשים נוספים שביקשו...

זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה . מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשתה בקבוצה, ביחד עם חברי הקיבוץ העירוני שבו דפנה חי...

אחרי עשרה ספרים, מספר גדול של מאמרים ותסריטים, שנים של עיסוק בפסיכולוגיה וגם דוקטורט שאמנם לא הושלם אבל אמור היה לעסוק בדחף המוות אצל פרויד, לא מפתיע שחיים לפיד כורך את חוויות האבל האישיות בחייו עם אלה שהוא מוצא בספרות, וגם מייצר בספרות. השיחה שלנו החלה בזוגתו, עורכת הסרטים ערה לפיד, שחתומה על רשימה ארוכה מאוד של יצירות קולנועיות איכותיות, ובשיתופי הפעולה היצירתיים של חיים וערה ובנם, הבמאי נדב לפי...

לתמר אלאור היו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה , שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עוברה את העולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמקצוע. ומאחר שהיא אנתרופולוגית, לא יכולנו שלא לדבר...

רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. אלה וגם אלה לא באמת הלכו לשום מקום, כך הוא אומר בשיחתנו, הם ממשיכים לחיות איתי. רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זיכה אותו בשנה שעברה בפרס עגנון; והמתרגם שיצר לאחרו...

סיפור הפרידה של האמנית, הצלמת דפנה טלמון , מכלבתה נינה הוא סיפור מפתיע. לא רק בגלל המלאכית שהופיעה בדרכן ממש בדרך למרפאה הווטרינרית, אלא משום שמה שנדמה היה כמו רגע של סוף התגלה כהתחלה של חיים אחרים לחלוטין, שבמהלכם דפנה עזבה את ביתה, חילקה את כל חפציה כמתנות לאחרים – במסגרת מיצג אמנותי – ובמשך שנים היא נדדה בארץ ובעולם בין בתים של אחרים.   השיחה שלנו התקיימה מזמן, והפרסום שלה התעכב מכל מיני סיבות...

הרבה מאוד שנים חלפו עד ש יהושע סובל יכול היה לתרגם לבמה את אחת הסצנות הקשות בחייו – את הלילה שבו רדף בפרדסים אחריו אביו, שהיה בעיצומו של התקף דיכאון נוסף, כדי למנוע ממנו להתאבד ולהחזיר אותו הביתה.  המחזה ״קולות בלילה״ נולד אז, אבל בעצם בכל הכתיבה שלו – בעשרות המחזות שלו שהוצגו כאן ובעולם, וגם ברומנים שכתב – מרחף אותו כאב של ילד שמבין שאיש אינו מגן עליו, ושאביו – שהיה בימים רגילים חזק, מלא חיים, סי...

כשאביה של שירה גפן מת, במפתיע, לפני תשעה חודשים בסך הכול, היה לה חשוב להתאבל ״כמו שצריך״, כך היא אומרת. לא לדלג, לצלול אל תוך האבל ולהרגיש הכול, עד שהאבל ששטף את כולנו בשבעה באוקטובר דחק הצידה את החוויה הפרטית שלה. בכתיבה שלה, שירה נגעה לא אחת במוות, בין השאר בספר הילדים העדין והמיוחד ״חוט הזהבה״, שמוקדש לאחת משלוש הסבתות שהשפיעו מאוד על חייה. דיברנו עליהן, על הסבתות אביבה, זהבה וגאולה, שמתו אבל ה...

יותר מעשרים וחמש שנים לפני מות בעלה, עירד , כתבה לאה איני רומן על אישה צעירה שבעלה נהרג והיא, שמסרבת להניח למוות להפריד ביניהם, עוברת לגור לצדו בבית הקברות. כשהמוות הזה הגיע בסופו של דבר, מטעם החיים ולא מטעם הספרות, כפי שהיא אומרת, לאה שקעה בכתיבת ״הילד של לגיון הזרים״, כדי להפוך אותו, את עירד, לאמנות, ללוש את הפצע ולעשות אותו לדבר יפה. קווי הדמיון בינה לבין עירד היו רבים ועמוקים, מה שאפשר את מה ש...

אמו של ליאב מזרחי מתה, במפתיע, כשהוא היה בכיתה ז׳. מלבד האבל והגעגועים, עטפה אותו בושה שבמהלך השנים חלחלה, באופן לגמרי לא מודע, גם לאמנות שלו, עד שהחליט לגעת ישירות במה שכואב לו, וגם הזמין את הציבור להשתתף – בתערוכה שהולידה קיר ציבורי של מודעות אבל, חלקן מקושטות בעצים ופרפרים ופרחים. ליאב – האמן עטור הפרסים, האוצר והמורה -  אומר שהאמנות היא שהצילה אותו וממשיכה להציל אותו מדי יום וזה גם אחד המסרים...

איך דברים שנשמרים כסוד במשפחה משפיעים עליך עוד לפני שנולדת? ואיך זה שיש מי שמצליחים לשאת את האבל שלהם על אנשים אהובים, ואחרים שמתפרקים כשהוא מגיע? אלה חלק מהשאלות שהמשוררת חיה לוי העלתה בשיחה שלנו, שנשזרו בה סיפורי ילדות והורות, התמודדות נפש ושירה, כמובן, כי לגמרי במקרה כשנפגשנו סוף סוף, ראה אור ספר שיריה החדש של חיה ויכולנו למצוא בתוכו חלק מהתשובות.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו ג...

כשהזמנתי את ניבי אלרואי לשיחה, אחרי מותה של חברה האהובה האמנית הנפלאה מאיה אטון, ידעתי שיהיו דברים שיפתיעו אותי – כי ניבי היא כזו גם כאמנית וגם כמורה, כזו שקושרת קשרים בין דברים שנדמים לאחרים רחוקים מאוד – אבל לא ידעתי עד כמה. נפגשנו לפני כמעט חצי שנה, ודיברנו על האבל שניבי מגדירה כעבודה בתהליך, הצורך לחזור ולמצוא את עצמה בנפרד ממי שבמשך למעלה מעשור הייתה שותפה לכל פרט בחייה ויצירתה. אל תוך השיחה...

המתנה הגדולה שגואל פינטו קיבל מאמו, מוניק , הייתה העידוד להיות מי שהוא. הוא אומר שהיא הייתה רימון עסיסי, אישה שאולי בעצם היו צריכים להיות לה חיים אחרים ושממנה קיבלו הוא וששת ילדיה האחרים את הכישרונות שלהם – ובכל זאת גואל – העיתונאי, איש הרדיו והסופר – כועס שהלכה, כל כך כועס, כי כפי ששנינו הסכמנו בשיחה הזו, לאימא שהחיבוק איתה מעלה תחושה כאילו שני חלקים של פאזל מתחברים במדויק, אסור היה למות.    ⁠⁠עק...

מוות הוא לא סעיף בחוזה שבין חברות טובות, הן הרי אמורות לחיות לנצח בקשר שביניהן, להיות שם, לשקף, לתמוך, לעודד, לנזוף. את הדברים האלה אמרה לי העיתונאית והסופרת ענת לב-אדלר, שחברת הנפש שלה פנינה מתה לפני קצת יותר משנה, ומאז ענת לא מפסיקה לחפש סימנים ומסרים ממנה, בעולם שבחוץ אבל גם, ואולי בעיקר בתוכה. בעקבות מותה של פנינה, שהייתה מבוגרת ממנה בעשור, ענת החלה לראיין את חכמות השבט, נשים בנות שבעים ומעלה...

זהו פרק בונוס, שהוא למעשה פרק רטרו, משום שהשיחה שלי עם מירב רוט הייתה אחת הראשונות בפודקאסט הזה, ואני מעלה אותה כעת שוב אחרי שהקשבתי לה שוב במהלך תיקונים טכניים שביצעתי לסאונד שלה, שלא היה מן המופלאים – ועכשיו, בגרסתה הנקייה, נדמה לי שחבל לא להאזין לה שוב. מירב היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, ומאז שבעה באוקטובר היא פוגשת ללא הפסקה אנשים שחווים אבל נורא – אבל כבר אז, הרבה לפני שדמיינו איך יראו הימ...

לא פשוט לתפוס את ראובן (רובי) נמדר לשיחה פנים אל פנים. הוא מגיע ארצה, מניו יורק, לעתים קרובות, אבל אז כולם רוצים לדבר איתו, וזה לגמרי לא מפתיע, משום שרובי, הסופר – שספרו ״הבית אשר נחרב״ זיכה אותו בפרס ספיר; המתרגם – שהביא אל העברית מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית; ומי שבין השאר כתב ליברטו לאופרה, המבוסס כולו על טקסטים תלמודיים – הוא מספר סיפורים מצוין גם בעל פה. שיחתנו התקיימה באוגוסט, קצת אחרי שראה...

קצת אחרי גיל 18, שירה סתיו עזבה את ביתה, את משפחתה, את הקהילה השומרונית שבה גדלה, ובחרה לעצמה חיים אחרים לגמרי. את שם המשפחה החדש שלה, סתיו, נתנה לה גלית רוזן, חברתה הטובה. הן גדלו ביחד, הן דילגו ביחד על ימי לימודים כדי לטייל בנמל יפו, הן המציאו ביחד מילים שהיו סוג של התנסות ראשונית במשוררות. חמש שנים לאחר מכן, בדרכה לחזרה בלהקת מחול, גלית נהרגה בפיגוע בקו חמש, ליד כיכר דיזנגוף. כמעט שלושים שנה חל...

את הרומן השישי שלו, ״לראות את הים״, הקדיש יוסי סוכרי לאמו, ״לאמי האהובה שמתה בזרועתיי״, כפי שהוא כתב. היא אינה מוזכרת בספר, אבל כל הדמויות האחרות שם מתמודדות עם מותן ההולך ומתקרב, ולמרבה הפלא, ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שהעיסוק בנושא מזוויות רבות ושונות כל כך יש בו סוג של נחמה, או לפחות השלמה. נפגשתי עם יוסי לשיחה בימים אחרים, שבהם אפשר היה לדבר על הים ועל איטליה למשל, ושוחחנו על אמא שלו, ונדה, שכו...

את המשיכה הראשונה שלה אל ״היהדות שמתחת לישראליות״, כהגדרתה, גילתה רות קלדרון בגיל 12 בימי מלחמת יום הכיפורים. בהמשך, כשהייתה חיילת צעירה, ואימא שלה, הג׳ינג׳ית, החזקה, המעשית, חלתה ומתה, רות חיפשה עוגן, ומצאה אותו בחיבור לחוכמה שנצברה במהלך דורות רבים ולאפשרות להיות – כמו שהיא הגדירה בצורה יפה כל כך כשדיברנו על משפחה, אימהות, סבים וילדים – חלק מאקורד ולא צליל בודד. חשוב לציין כמובן שהשיחה שלי עם רו...

בשנת 1978 יולי כהן נפצעה בפיגוע ירי בלונדון. היורה, איש החזית העממית לשחרור פלסטין, ירה עליה – אז דיילת באל על – ועל אנשי הצוות האחרים בדרכם למלון. חבריה נפצעו גם הם, אחת מהן נהרגה, ויולי החלימה ומיד חזרה לטוס ״כי גדלתי בספרטה״, היא מסבירה, ״ובספרטה כשנופלים מהסוס קמים וחוזרים לרכוב״. עשרים ושלוש שנה לאחר מכן היא חזרה ללונדון כדי לפגוש את האיש שניסה להרוג אותה ועשתה את הסרט ״המחבל שלי״ , שבמידה רב...

עפרי אילני גדל בבית קטן בערבה, בלי שום קשר לסדרה האמריקנית, ובבית הזה גדלו איתו ועם אחיו גם שועלים ושפנים, צבאים וטווסים וגם נמרה אחת. אבא שלו, גיורא אילני , היה זואולוג שנודע בכינוי ״איש הנמרים״ , והוא גם שנתן לנמרי מדבר יהודה שמות בלתי נשכחים כמו שלומציון, אמרפל, הורדוס  או חומבבה. אלא שהחיים הללו הסתיימו כשעפרי היה בן 16 ואביו עבר אירוע מוחי קשה. דיברנו על הדעיכה של אביו, שהתרחשה במקביל להכחדת...

בפתח הספר ״תרגילים בפרידה״ כותבת תמר פייקס שכשאמא שלה, ארנונה , נטתה למות זה היה, בקונטקס המשפחתי המיוחד שלהן, נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. זה משום שאביה של תמר נהרג במלחמת ששת הימים רק שבועות ספורים לפני שהיא נולדה, ובשנים שלאחר מכן מתו גם שני אחיה ואחותה. היא נותרה לבדה עם אמה, והכתיבה הייתה במידה רבה הזדמנות להיערך, להיפרד לשם שינוי פרידה מסודרת וגם להיות נושאת כלים, לשאת עליה...

גלעד מלצר היה כמעט בן 18 כשנולד אחיו הקטן, מתן , שלימים התגלה כמוזיקאי מחונן, כנר וירטואוז שמגיל צעיר זכה בפרסים והופיע כסולן עם תזמורות בעולם. מתן - הכנר מתן גבעול - התאבד כשהיה בן 28, שעות ספורות לפני קונצרט חגיגי שעמד להשתתף בו. גלעד, שהוא מבקר אמנות, אוצר, במאי, תסריטאי ומרצה, מגדיר את המחלה שדחפה את אחיו לשים קץ לחייו כמחלה אוטו-אימונית של הנפש. הוא לא מחפש אשמים, גם את הכת שאליה הצטרף מתן הו...