אימפריית אמהות בצמיחה

אם הימים שלך מתישים מידי, אם האנרגיה שלך נמוכה מידי, אם את רעבה מידי, כעוסה מידי או חלשה מידיי - תדעי שאת נמצאת עמוק מידי באזור הנוחות שלך. וכדי לצאת ממנו לא צריך לעשות הרבה כמו שהורגלנו לחשוב, לא צריך לקחת החלטות הרות גורל או לבחור בצעדים הכי קיצוניים שעולים לך לראש. מספיקה החלטה אחת קטנה ואת יוצאת לדרך חדשה.

מה את עושה עם הבקרים שלך? איך את מנצלת את הזמן בצורה שגורמת לך להתמלא באנרגיית עשייה? האם יש איזה תאריך קרוב שאת תולה בו את כל התקוות שכשהוא יגיע - אז תתחילי לעשות ספורט? להתעורר מוקדם? לעבוד? ללמוד?  ומה יקרה אם התאריך יבוא ואת תמשיכי לדחות את העולם? פרק של הירהורי לב, על דחיינות, עייפות והחלטה אחת שתשנה את התמונה. 

עם איזה גישה את מגיעה לביצוע המטרות שלך? מה את חושבת עמוק בפנים על היכולת שלך להתמודד עם הבעיה ולצלוח את המשימה? למה עד היום לא הצלחת להרדים את התינוק שלך בצורה עצמאית או להאכיל אותו כמו שנראה לך נכון או למה לא מצאת פתרון לאיזה התנהגות שאת לא אוהבת בעצמך? כי השינוי שאת מבקשת שיקרה לא קורה מעצמו - וגם לא מאף גורם חיצוני. הוא קורה מתוכך. 

כשאת רוצה לקבוע מתי ואיפה ועם מי יסתוב הילד שלך את חוטאת ברכושנות. כשאת מתעצבנת שבעלך הולך לחברים במקום להעביר איתך את הערב את חוטאת ברכושנות. כשאת לא מצליחה לשחרר את החפצים שלך לאנשים אחרים וזה נראה לך הגיוני - את חוטאת ברכושנות. ורכושנות יקירתי היא שלוחה של נפרדות. שזה ההפך מאחדות. מה שגורם בעקיפין לתחושת התסכול שלך, והכעס, והעצב. כשתשחררי תשתחררי.

לא העלתי על דעתי שאני ארגיש ככה בחיי. באמת. עברתי לאא מעט רגעים מאתגרים שהצלחתי להתמודד איתם בלי ההיסטרייה הזאת ובלי הבחילות וכאבי הראש המוגזמים. אבל אתמול חוויתי לראשונה מה זה אומר להיות אמא לחוצה. למה? כי עלתה בי המחשבה להעביר לילה שלם בלעדיו

לא את כל הטיפים והעצות שאני נותנת כאן אני מיישמת ביום יום שלי. מודה. אני תמיד משתדלת לפעול מהמקומות הנעלים האלה אבל החיים חזקים ממני לפעמים ולא תמיד זה מצליח לי. יחד עם זאת!!! את הפרק של אתמול יישמתי. ואתן חייבות לשמוע איך זה היה. 

אם את מוצאת את עצמך מוותרת על המשימות שחשובות לך, על ההרגלים שממלאים אותך, שמקדמים אותך ומתפתחים אותך כדי להספיק את כל מה שהעולם צריך ממך. אז תדעי שאת עושה את הפעולה ההפוכה, ושלאט לאט את תפסידי גם את עצמך וגם את כולם. אז איך בכל זאת מתמודדים אפשר למצוא את הזמן והיכולת לעשות בשביל עצמך? 

נמאס לי מהקפיצות ויש לי דלקת ביד מההרדמות על הידיים. מה הדרכים השונות לעשות אתזה? איך בוחרים את האחת הנכונה לתינוק שלנו? מה הקשר בין זה לבין אינטואיציה ואיך גם השיח הזה קשור בסוף למציאת הייעוד שלנו? 

כולנו מנסות להימנע מכאב. שלא ישברו לנו את הלב, שלא יגידו שאני לא טובה, שלא יפגעו בי באיזה שהיא צורה. אבל מעבר לעובדה שזה שפגיעות היא חלק בלתי נפרד מהחיים - יש סיבות מאוד טובות לזה שהיא עניין שאנחנו מתמודדות איתו באופן קבוע. יש הסברים מאוד טובים ללמה אנחנו חוות כאבים. אנחנו רק צריכות להכיר אותם. 

 את מודעת בכלל כמה אספקטים בחיים שלך מושפעים מהצורך הכפייתי שלך בפרגונים ובמחיאות כפיים? את בטח מתארת לעצמך שזאת השפעה שלילית אבל חשבת על זה פעם במוכנים של התמכרות? זה יותר גרוע כי זאת התמכרות שקטה. לא מרגישים שהיא דופקת הכל. אז למה אנחנו עושות את זה? איך משחררים מזה ומה הדבר הכי טוב שיצא לנו מלעשות את זה? 

כל יום במשך חמישה חודשים הקלטתי פרק. אתן מעלות על דעתכן את כמות הקשיים שהיו בדרך? כי במבט לאחור אני לא יכולתי לצפות את זה. השיעורים שלמדתי מתוך העשייה היומיומית הזאת הם כנראה החשובים שלמדתי מזה שנים רבות. מן בית ספר מזורז לחיים ולהתמודדות עם הרצונות, הדחפים וכל מה שיכול לדכא אותם בדרך. בפרק הזה תיחשפו ל15 השיעורים החזקים ביותר שאם תאמצו, יקצרו לכן את הדרך ויפתחו לכן את העיניים.

חשבתן פעם מה המטרה הגדולה שעומדת לנגד עיניכן בחינוך הילדים? מה מניע את ההחלטות שלכן? את הדרך שבה אתן מובילות את הבן אדם החדש הזה בעולם? מאז שנהייתי אמא שמתי לב לכולם מסביב חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב לילד שלי, מעירים הערות, אומרים את דעתם. ונורא קל להקשיב לכולם, לעבור מעצה לעצה ולשנות כל פעם את הדרך שבה אנחנו פועלות. אבל האם זה טוב לילדים שלנו? ואולי בכלל הם אלה שצריכים להוביל את החינוך...

איך שלא תסובבי את זה, את מלאה ברכה. האנשים שלך, העשייה שלך, ההזדמנויות שמופיעות לך, האתגרים והרגעים הקטנים של הקפה והמאפה - כולם חלק מהברכה שעוטפת אותך. את רק צריכה לשים לב. פרק קצר שיפתח לך את הלב💘

כמה פעמים איבדתן שליטה? נתתן לכעס להשתלט, לגהנום לחיות בתוככן? מספיק שזה קרה פעם אחת כדי להכיר את תחושת האשמה והתסכול שנתפסת ומסרבת לעזוב. אז מה אפשר ללמוד ממצבים כאלה? ואיך משחררים אותם? 

ימים מבוזבזים, חסרי תכלית ומלאים בנטפליקס יש לכולנו. יש הרבה מידי כאלה למען האמת, אבל איך הם אחראיים לתחושת ההחמצה שאנחנו חוות? ואיך שגרת בוקר טובה ומדוייקת לנו הופכת את הימים למלאי סיפוק  עוד לפני שעשינו משימה אחת שקשורה בעבודה? 

מה הטעם בימים מבאסים אם אנחנו לא מפיקות מהם לקחים? כולנו כבר יודעות שקשיים לא מופיעים סתם, שהם מבחנים שהיקום מעמיד לנו כדי להשתפר, כדי להיות טובות יותר. אבל איך עושים את זה? איך נמנעים מלחזור על טעויות? 4 שאלות פשוטות שיצילו אותנו מעצמנו.

קיימות בתוכנו שתי ישויות. כשהישויות האלה לא מתקשרות בצורה טובה אנחנו חוות תיסכולים, כעסים וחוסר הרמוניה בחיים שלנו בכלל. כל הצרות של העולם מתחילות מאנשים שלא מנהלים תקשורת טובה בין השתיים. אז מי הן בכלל הישויות האלה? ואיך משפרים את התקשורת ביניהן ? ומה הקשר בין זה לבין ילדים בריונים? פרק חובה למי שרוצה להשיג יותר מהחיים שלה. 

 אם המלצר שכח להכניס מנה לחשבון מה את עושה? וכשאת עומדת בקופה בסופר איך את מרגישה רגע לפני התשלום? למה יש לנו נטייה טיבעית לרצות לשלם פחות ולשמוח כשיש לנו הזדמנות לחמוק מתשלומים? ואיך זה קשור לזה שאת נמצאת בבעיה חמורה שנקראת תודעת חוסר? 

אם את מסתובבת עם מחשבות טורדניות בסגנון ״איך לא אמרתי לו את זה ואת זה ואת זה , לא הצלחתי להעביר את הנקודה מספיק טוב״ אז תדעי שאת לא לבד. יש לנו נטייה נוראית להיתפס למילים כשאנחנו רוצות להעביר איזה מסר. אבל למה זאת טעות? ואיך זה קשור לעובדה שפרפקציוניזם זאת מילה מכובסת לבאלי לצאת חכמה? 

לשון הרע לא מדבר אלי. כמה לעוס הסלוגן הזה? כמה לא אותנטי הוא בעולם של המדיות והדיבור הבלתי פוסק על האחר. אבל שמתן לב פעם שאחרי יום גדוש ברכילות אתן מרגישות פיזית רע בגוף? עייפות יותר, מותשות יותר, כואב הראש או שמשהו פתאום קורס? יש לזה סיבה. ואני לא מתיימרת לומר שיש לזה פתרון אבל יש לזה תרופה. 

הכי קל להתעסק בקושי. להתמקד במה שעוד אין לי, במה צריך עוד להגשים. אבל מה אם אני אגיד לכן שדווקא התהליך ההפוך הוא זה שיביא לתוצאות שאתן מחפשות?   הוכרת תודה על בסיס קבוע מגדילה את רשימת הסיבות להוכיר תודה מלכתחילה. בגדול זה אומר שככל שתמצאו יותר דברים להודות עליהם ביום יום שלכן כך יגיעו אליכן יותר רגעים\דברים\הזדמנויות שתרצו להגיד עליהם תודה. את ההשראה לפרק קיבלתי מתרגיל מדהים שנתן לי המאמן שלי עיד...

יש לי הרבה חלומות. אבל אחד הגדולים שבהם הוא לארוז תיק ולצאת למסע מסביב לעולם עם המשפחה הקטנה שלי. רילוקיישן זה צעד שאני מתה לעשות, הוא מפחיד אותי, הוא מלחיץ אותי אבל הוא בוער בתוכי. אבל האם לכל החלומות שלנו יש לגיטימציה להתקיים בעולם? מה בכלל הקריטריונים להגשמת חלומות? והאם הבן זוג שלי צריך לקבל את העובדה ולזרום איתי או שהוא צריך להפעיל את מערכת השיקולים שלו? 5 שאלות שיעזרו לכן ולי לבחון את הצעדים...

כמה אפשר לדבר על מטרות ואיך להגשים אותן? האמת שהרבה. בפרק של היום תכירו תרגיל פשוט ומרתק שיהפוך את כל היעדים הגבוהים והמטרות הרחוקות לצעדים אפשריים ופרקטים שבתוצאה הסופית יקחו אותכן ישירות לקו הסיום.

חשבתן פעם מה המכנה המשותף לכל האנשים המצליחים בעולם? הרי חייב להיות משהו כזה שהופך ילדים רגילים לאנשים מיוחדים במינם ואיך זה קשור לילדה הכי יפה בכיתה? ולכישרונות מולדים? פרק שהוקלט בהשראת מסיבת סיום לכיתות א׳ וסופר נני ״מיכל דליות״

יש אינסוף של צרות בעולם ואלה שהכי מטרידות אותנו הן של האנשים שאנחנו הכי אוהבות אבל איך אנחנו יכולות להשפיע עליהם? למה אנחנו סוחבות על הגב תיסכולים וכאבים שלא בשליטתנו? והאם בכלל זה אנושי לנסות להתנתק מזה ?