אימפריית אמהות בצמיחה

קל לגנוב לנו את הקשב. אנחנו יכולות להיות בעולם שלנו, מרוכזות במחשבה או רעיון או משימה מסויימת ומישהו משום מקום ישאל שאלה שתוציא אותנו מהבועה. הוא דורש תשובה ואת נענית ומתחייבת לספק. אבל למה? למה את צריכה לענות מיד? ואיך זה משרת אותך בעצם? ואולי זאת הסיבה שיותר מידי פעמים את עסוקה בלהתחרט?

יום הכיפורים זאת הזדמנות טובה לנקות את השולחן. לנקות את הלב, לפתוח דף חדש ולסלוח בעיקר לעצמנו. בפרק הזה אני משתפת אתכן בטקס תשליך אישי שאני עוברת כל שנה והיום גם אתן יכולות. לא רק לפני כיפור, אלא כל פעם שאתן מרגישות צורך להתנקות, לסלוח ולשחרר כל מה שיושב על הלב. 

שחיקה היא תוצאה של חוסר בהירות. כשאת לא מבינה למה, כשאת לא קולטת איך כל מה שאת עושה לא הופך לתוצאות שאת רוצה אז את מתחילה להרגיש שחוקה. את מתעייפת מהמסע, נמאס לך, בא לך להרים ידיים - אבל אם יש לך מזל בחיים את לא יכולה להרשות לעצמך לעשות את זה. אז  איך מתעלים מעל התחושה הזאת? האם היא לגמרי שלילית? ומה היא באה ללמד אותנו?

זה לא סוד שהפסקנו להיות ספונטניות מאז שהפכנו לאמהות. סיפרו לנו, שאין אי אפשר להיות כאלה יותר עכשיו שיש לנו אחריות גדולה כזאת. אבל אני שואלת האם זה באמת נכון? איזה ייתרונות יש לחינוך של הילדים שלנו כאנחנו בוחרות להיות ספונטניות? איך בכלל משלבים את הזרימה הזאת בחיים עמוסים כאלה ומה אם אף פעם לא היינו כאלה מלכתחילה?

בן אדם שלא יודע מה מיוחד בו זה בן אדםשילך במעגלים כל חיו. הזוגיות שלו לא תפרח והקריירה שלו לא תגיע למימוש אמיתי ואיך שהוא מתנהל בעולם זה תמיד יהיה ״ליד״ כמו שצדי צרפתי אוהב להגיד. אבל מה יקרה אם תלמדי לזהות את הייחודיות? והאם יכול להיות שאין בי שום דבר שונה מכל השאר 

בלב שלך את יודעת שמשהו לא עובד כשורה. לא משנה באיזה תחום מדובר, בין אם זה בקריירה שלך או בעולם הפנימי שלך או בזוגיות או בגידול הילדים. כשמשהו לא קורה נכון את מרגישה את זה אבל לא תמיד יודעת מה לעשות עם זה. הצורך בוודאות קיים בכולנו ואם עד עכשיו ניסית להסתדר עם זה לבד, קיווית שזאת תקופה קשה שתעבור והיא לא עברה - לא סתם את קוראת את זה והגיע הזמן לבקש עזרה. 

ביטחון עצמי זה אולי הדבר הכי לא בטוח שקיים. אחד המשאבים שהכי קשה לייצר, לתחזק ולשמר בחיים שלנו. למה? כי הוא מגיע משורשים עמוקים שטמונים בילדות, באירועים שאנחנו לעיתים בכלל לא זוכרות או בכלל לא רוצות להתעסק בתור נשים בוגרות. אבל כמה שנברח מהנושא הזה ככה הואא ירדוף אחרינו וימשוך בזנב. אז איך מתמודדים עם זה? איך מחזקים את השריר הזה? ולמה באמת זה כל כך מסובך? 

האנרגיה שלנו ביום יכולה להשתבש מהרבה גורמים. לפעמים אלה אנשים שמדליקים אותנו ומושכים אותנו למטה, לפעמים זה אנחנו עצמנו והמחשבות הלא נגמרות שיש לנו בראש ולפעמים זה פשוט ימים כאלה שמרגיש שהשמש לא עלתה בהם והכל אפור. אבל זאת לא גזרה, אנחנו יכולות לשנות את התמונה ולהפוך יום כזה לסיפור הצלחה. איך? 3 דברים חשובים שכדאי לזכור לנצח.

הסחות דעת זאת הסיבה האמיתית שהיום שלך בלתי נסבל. כל אחד בעולם גונב את תשומת הלב שלך מבלי שאת בכלל מבחינה בזה. באינסטגרם, בוואטספ, בטלפונים, המחשבות ותוכניות על מה יהיה מחר ומה יהיה בערב חג ומה אני אבשל בערב ואיך אתלבש לחתונה בסופש? אז איך משתלטים על זה? ואיך לוקחים את השליטה על הפוקוס בחזרה לידיים שלנו?

אהבה לא פשוט מגיעה. זה לא שאו שהיא קיימת או שלא. אהבה היא שריר שצריך לפתח ולחזק. אבל איך עושים את זה? מתרגלים נתינה. נתינה קשה ומאתגרת שלא נוח לנו לתת, כזאת שנמדדת בימים מאתגרים, כשאין כוח, כשאין סבלנות, כשאין כסף או תנאים נוחים לחוות אותה. אחרי 7 ימים של חולי של התינוק שלי, מעט מאוד שעות שינה והרבה כאבי לב - אדם ואני התאהבנו בדרך חדשה. משהו קרה לנו, והמשהו הזה הוא שיעור לחיים.

האגו הוא מפלצת ירוקה שחיה בכולנו. לעיתים קרובות היא נוטה לנצח אותנו ולהשתלט על הסיטואציה, היא פוגעת בזוגיות, פוגעת באווירה ובעיקר פוגעת בנו. למרות כל זאת היא גם די טובה בללמד אנשים את הלקח שהם צריכים ללמוד ואין תחושה מספקת כמו ללמד את הבחור שלך שיעור. אז זה אפשרי לקבל גם וגם? איך אני יכולה גם להתעלות מעל עצמי ולשחרר את האגו וגם ללמד אותו לקח לפעם הבאה? 

כבר למדנו ששיגרה טובה היא מפתח לחיים של משמעות וצמיחה. אבל יש בלת״מים בעולם ולרוב אנחנו לא יכולות לשלוט בהם ובמתי הם יגיעו. אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה של לא לעבוד, לא לעשות ספורט, לא לאכול נכון או לא להקליט? איך מתמודדים עם תינוק חולה שמעבר לקושי הספציפי הזה משבש לנו את כל השיגרה שכבר התרגלנו לאהוב? 

לכל החלטה שתקחי בהורות שלך יקומו מאות קרציות שיגידו אחרת. לכל גישה חינוכית או רפואית שתבחרי תמיד יהיו צידוקים מעולים גם מהצד השני. ובסוף כולנו מגיעות עם זיקה לכיוון  מסויים. אז איך בכל זאת אפשר להתמודד עם אינסוף המידע הזה שמסתובב בחוץ? והאם האמונה העיוורת שלנו ברעיון מסויים מובילה לבחירות מושכלות? או שאולי בדיוק להפך?  

לא כל מה שהיה טוב עד עכשיו יהיה טוב מעכשיו. שינוים הם ברכה בחיים של מי שמחפשת לגדול. שינויים יכולים להיות מפחידים, לא נעימים ומאוד לא נוחים אבל אם ניתן להם לנהל את החיים שלנו נמצא את עצמנו שוקעות עמוק יותר בתחושות התסכול וחוסר הסיפוק שהתחילו את כל הרצון בשינוי מלכתחילה. אז איך מבדילים בין צורך אמיתי בשינוי לבין סתם גחמה או רצון מזדמן? מה אנחנו צריכות לשאול את עצמנו ואיך זה יקל על הקושי בלצאת לדרך?...

כמה רעיונות טובים כבר היו לך? כאלה שיכולו לעשות מיליונים או להביא לך את ההכרה שאת מחכה לה? כמה מוצרים מדהימים או קונספטים מצויינים ניסית להוציא לאוויר העולם ולא עמדו במבחן התוצאה? לי באופן אישי היו הרבה כאלה. אז מה הופך רעיון טוב לסיפור הצלחה? ואיזה רעיונות נועדו לכשלון עוד לפני שבכלל ניסינו להוליד אותם? 

לכל אחת מאיתנו יש איזה יצירה שהיא מנסה להוציא החוצה. לחלקנו זאת עבודה יומיומית ולחלקנו איזה פרוייקט חשוב וגדול ואישי שכבר הרבה זמן מתבשל בראש ועוד לא הצליח לצאת לעולם. ולמה? כי אנחנו מחכות להשראה. מחכות למוזה הזאת שתכה בנו, לפרץ היצירתיות שישתלט ויגרום להכל לזרום ולהרגיש טבעי ונכון ונוח. אבל מוזה לא מגיעה משום מקום - צריך לעזור לה להופיע. אז איך עושים את זה?

אם את נמנעת מבעיות, מנסה לטאטא את הקשיים או להתילם מהאתגרים בדרך כי נראה לך שאם הם לא יהיו תהיי מאושרת - תחשבי שוב. כל קושי שמגיע לדלת שלך יכול להיות זה שיפתח לך את הלב ויעשה אותך מאושרת. אבל את זה אנחנו כבר יודעות. אז מה החידוש? שלא הקושי הוא העניין. אלא הפתרון שלו. איך את מתמודדת עם בעיות?

אנחנו בתוך שבוע ההסתגלות ועדיין קשה לנו. קשה ללנו שהם בוכים, שהם לא רגועים, שאנחנו לא יכולות להיות שם ושלא מגלים סבלנות כלפי התחושות שלנו. אבל בסוף לקחנו החלטה ואנחנו צריכות לעמוד בה. גם הילדים וגם אנחנו סובלים מחוסר וודאות קשה בכל הנוגע לתהליך הזה וכדי לפתור את זה רק שיגרה יכולה לעזור. איך מייצרים אותה? על מה צריך לחשוב כשבונים אותה? 

אנחנו עוד רגע עוברות את זה חברות. ההסתגלות הזאת היא אחד האתגרים הקשים שהיו לנו עד כה בהורות ואנחנו עוברות אינסוף אפס אנד דאוונס של רגשות בנוגע לדבר. אבל מה באמת מטריף אותנו? מה מסתתר מאחורי הענין הזה של תעזבי אותו ותלכי? תתמודדי עם זה שהוא בוכה או לא רוצה לאכול? 

יש שני סוגיי הסתגלויות בעולמנו כרגע. למרות שאנחנו בטוחות שההסתגלות היחידה היא של הילדים, כנראה ששלנו היא הרלוונטית יותר. איך משחררים את יסורי המצפון ואת כאבי הלב ואת החששות שאנחנו סוחבות על הגב? איך מתמודדים עם התקופה הזאת לא רק בקושי אלא בעוצמה ובצמיחה? מה ההבדל בין ההסתגלות שלהם להסתגלות שלנו ומי יעבור אותה טוב יותר?

תקופה חדשה ומסעירה בחיי האמהות שלנו. אנחונ צריכות להתרגל לחוקים חדשים, למציאות חדשה ולהתנהגויות חדשות של התינוקות שלנו. אז מה באמת אפשר ללמוד מזה? ואיך אנחנו מזהות את התובנות ומיישמות אותן לפעמים הבאות? פרק של שיתוף תחושות והרבה תהיות. 

התכוננו לרגע הזה וכמה שנתכונן זה לא יהיה מספיק כשנרגיש שהילד שלנו לא מסתדר ולחוץ ובוכה כשאנחנו מתרחקות. יום הסתגלות ראשון בגן, איך זה נראה? איך זה מרגיש? ומה יעזור לנו להגיע ליום הבא ולהאמין שהוא יהיה מוצלח יותר?

זה צעד מפחיד. זה צעד מלחיץ. וזה צעד חשוב. הכניסה לגן היא שלב מאוד מאתגר שאנחנו צריכות לעבור כאמהות וצעד לא פחות מאתגר עבור הילדים שלנו שצריכים להתחיל לבנות את הזהות שלהם ולהתמודד עם כל מה שהמרחק מאמא אומר. אז למה בכל זאת זה כל כך חשוב?איך מתמודדים עם זה ומה עושים עם הפחד?

דיבורים על ייעוד ומשמעות הם אינסופיים. כולם מחפשים אחריהם, כולם תוהים מתי הם ימצאו את התשובה שלהם ואיך יראו החיים שלהם אחרי שיגיעו לנחלה. אז האמת שהתשובות נמצאות קרוב יותר ממה שהורגלנו לחשוב, לא צריך לעבור מסעות ולחצות יבשות כדי למצוא את המשמעות. רק לשאול שאלה אחת פשוטה. 

אפשר להשתגע מהמעבר החד הזה בין להרגיש שהחיים שלי הם מתנה לבין להרגיש שהחיים שלי הם סיוט. כולנו מתמודדות עם שיגעון הרגשות שהופך אותנו מעצבניות, כועסות ומתוסכלות למאושרות ומאוהבות לעיתים ביום אחד. אז למה זה קורה? ואיך משתלטים על זה?