בואי נפתח את זה

בפרק השביעי אורית ושיר מנסות להבין למה דווקא כשהמלחמה הסתיימה-אנחנו הרבה יותר מפולגים ממה שהיינו, מה קרה עם אוחנה, מה זה החוזה הישראלי, למה אין צעירים בפוליטיקה ולאן נעלמה הענייניות?

בפרק השישי אורית ושיר מנסות להבין האם הן מרשות לעצמן להגיד הכל ברשת, הסלידה מתיוגים ומה המחירים שמשלמים על הבעת עמדות מחוץ לתיבת התהודה עם אורחת מיוחדת: הילה שיש, יו"ר תנועת הצעירים של הרבעון הרביעי

בפרק ה-5 שיר ואורית צוללות עמוק יותר כואב יותר וגם מצחיק יותר הן מדברות על השיח המפרק והמתייג שסובב אותנו, וגם מגלות משהו חדש וכואב שקושר ביניהן

על חוסר וודאות ,חוסר אונים וכאב שיש לכולם ומנהל אותנו כחברה , ולמה הכאב לא מייצר טריגר לחיבור אלא בדיוק להיפך מייצר קיטוב בפרק הרביעי שיר ואורית לומדות להכיר את הכאב אחת של השנייה, מנסות להבין למה אנחנו תופסים את המציאות באנחנו והם, ואיך מתחילים לתקן

גבולות יכולים לצמצם, להפריד ולפלג - אבל גם להגדיר, לשמור ולחזק אותנו. בפרק השלישי שיר ואורית נפגשות לשיחה על גבולות: אישיים, חברתיים ולאומיים. הן עוסקות בגבולות השיח - איך אנחנו מגיבים אחד לשני במציאות וברשתות, מה מסתתר מאחורי המסך, ואיפה עובר הקו בין ביקורת עניינית לפגיעה אישית. ומשם גם בגבולות המדינה - החיים ביהודה ושומרון, הסיבות לבחור לגור שם או לא, המחירים האישיים והאמונה שמחזיקה את הבחירה. ו...

כולם רוצים את החטופים בבית, אבל כל צד חושב שהדרך שלו היא הנכונה והצד השני בין פוגע בסיכויי החטופים לחזור ועד מביא אסון נורא על מדינת ישראל. שיר ואורית מביאות באומץ את המחלוקת הקשה הזו, את השאלה האם ולמה החזרת החטופים הפכה להיות שאלה פוליטית ואת הכאב והתסכול של כל צד. בתוך כל זה - הן מדברות על החתונה של שיר, על זוגיות, על החיים האמיתיים מאחורי הרשתות ועל למה שיר רוצה לראות את מירי רגב בקפה של הבוקר...

המילה חורבן הייתה פעם מילה ששמורה לתשעה באב. בשנתיים האחרונות המילה הזו הפכה למשהו שכולנו מכירים מקרוב, ובטח אחרי הסרטונים הקשיים שקיבלנו בסוף השבוע האחרון. שיר ואורית מכירות מקרוב את חווית החורבן, אך גם את היכולת לצמוח ממנו. בשיחה פתוחה וכנה הן מפגישות בין עולמות שונים, ומדברות על הבתים בהם גדלו, על הציבורים שהן מגיעות מהם, על ציפיות, כאבים, על הקשר לרבעון הרביעי - ועל מה צריך לעשות בשביל שכולנו...