סיגל ביבר - יוגה, על החיים ועל המוות

מדיטציית מיינדפולנס- הטרנד החם והחשוב של העידן הנוכחי בשנים האחרונות נדמה שהבאזוורד של העידן החדש הוא מיינדפולנס. קורסים שונים נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם, שיטות טיפול מאמצות כלים מתוך המיינדפולנס להשלמת יכולות הטיפול של המטפלים, ארגונים מאמצים שיטות ניהול מבוססות תקשורת מיינדפולנס ועוד. מהו בכלל מיינדפולנס ולמה ככ טוב וחשוב שתרגול זה תופס תאוצה גדולה ומתפשט?

קארמה הוא מושג מרכזי בפילוסופיה של היוגה. לא אחת הוא מובן לא נכון- "זו הקארמה שלי" אומרים אנשים ומתרצים "חוסר מזל" . או, "יש לו קארמה רעה". אבל אין דבר כזה קארמה רעה. המושג למעשה מבטא רעיון פשוט- לכל פעולה יש תוצאה. מה שיש היום הינו תוצאות מעשינו בעבר. ומה בין זה לקארמה יוגה? הקשיבו ושמעו....

על דרכו של אדם בעולם: דרך היוגה נועדה לשחרר אותנו ממרוץ העכברים, ממעגל החיים והמוות. חיים שלמים ניתנו לאדם לגלות את תכליתו, משמעות קיומו , ואת היכולת להגשים את עצמו. זהו מסלול הכרוך בהכרה עצמית, פיתוח מיומנויות ויישום הידע  בחיי היומיום , המבטיח חיים מלאים  וחופש .  

פילוסופיית הסאנקהייה על ברכיה התפתחה היוגה היא פילוסופיה דואליסטית הרואה באדם התגשמות של שני פוטנציאלים- פורושה (מודעות נצחית, "הרואה") ופרקריטי (חומר). יחד נרד לעומקם של עקרונות מתוך פילוסופיה זו הבאים לידי ביטוי בדרך היוגה שעצבה תרגול שמטרתו גילוי והגשמה של פוטנציאלים אלו.

כולנו רוצי להגשים את הפוטנציאל הגלום בנו, לעשות את מה שאנו מאמינים שמיועד לנו. האם אנחנו באמת יודעים למה נועדנו? ומה בין זה לבין חופש? הגשמה עצמית תלויה בידע שלנו על עצמנו, על האדם. וברגע שנגשים, נשתחרר... 

בכל רגע אנו שואפים לטוב. מה עומד ביננו לבין חיים טובים יותר? לבין שמחה, שביעות רצון, מערכות יחסים מזינות? דרך היוגה מבחינה בחמישה זרעים לסבל האנושי, זרעים שניתן לעקור מן השורש באמצעות התרגול.

כולנו שואפים לחופש. מהו חופש עבורכם?  אנחנו לא יכולים להתגעגע למשהו שאיננו יודעים אותו. אנו שואפים לחופש מכיון שמהותנו היא חופש. אנו מכירים את ההוויה הזאת. ובכ"ז מתקשים לפעול מתוך ידיעה זו.  התרגול שלנו מראה לנו את הדרך אליו, אל עצמנו.

כולנו שואפים לחופש. מהו חופש עבורכם?  אנחנו לא יכולים להתגעגע למשהו שאיננו יודעים אותו. אנו שואפים לחופש מכיון שמהותנו היא חופש. אנו מכירים את ההוויה הזאת. ובכ"ז מתקשים לפעול מתוך ידיעה זו.  התרגול שלנו מראה לנו את הדרך אליו, אל עצמנו.

משברים הם חלק בלתי נפרד מחיינו: פרידות, אכזבות, גירושין, פיטורין, שכול ואובדן. השבר הנוצר בחיינו מפגיש אותנו עם חוסר אונים ובלבול- מה אפשר לעשות כדי לחלץ את עצמי מפה?! כשמוכנים להכנס אל גוב האריות שאליו נקלענו- מתגלה שהכל בידיים שלנו. וזה מה שתרגול יוגה אמיתי מפתח בנו. 

יחסי מורה תלמיד.ה הם תמיד מרתקים ומסקרנים. ניסיוני האישי מלמד שתלמיד מגיע אל המורה בחפשו אחר שאלות מהותיות וקיומיות, מחפש תשובות משמעות לסבלו או לחייו. בפילוסופיה היוגית יש משקל רב למורה בדרכו הרוחנית של התלמיד לגילוי עצמי. האם היחסים ההיסטוריים עומדים במבחן המציאות המערבית בעידננו?

לחיות את החיים בשלימות פירושו להבין שהחיים הם כמו רכבת הרים. רק "טוב" משמעו "פלאט ליין" - מוות. 

אהבה ללא תנאי, חמלה, פירגון והשתוות הנפש- ארבע איכויות הלב המתגלות כתוצאה מהצללת ההכרה. מה משמעותן? כיצד לחשפן ומה הקשר בינן לבין סיבות הסבל על פי היוגה?  בסנסקריט: מייטרי, קרונה, מודיטה ואופקשה

 "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה." כך כתב טולסטוי. עם השנים מצאתי את עצמי מהרהרת רבות במשפט זה . גיליתי שכל המשפחות האומללות, האבלות, השכולות, גם הם דומות זו לזו. הכאב, הצער, היגון והגעגוע בכולן, לא משנה איך מת ילדן. יתרה מזו, מות הילד מקרב ומאחד את המתאבלים עם משפחות שכולות אחרות ומוליד אהבה רבה בזכות האנושיות של החוויה הטבעית הזאת

לא אחת אנו פוגשים בתוכנו חרטהץ חרטה על ערש דווי מייסרת עשרת מונים.  אם זו חרטה על מה שעשינו או על משהו שדוקא לא עשינו. ימינו האחרונים מגלים שאי אפשר לתקן. וגם, אם זה לא אנחנו, אלא אנחנו נפרדים מאדם אהוב- להתחרט על אירועים בעבר מולו גם יכול להכאיב מאוד. מה משמעותה של חרטה וכיצד להגיע לפרידה : אם מהחיים ואם מאהוב שעוזב והולך אל מותו , וכיצד אפשר אחרת....

כדי לחיות חיים מלאים ולהגשים את עצמנו בעולם הזה, הצעד הראשון שעלינו לעשות הוא דוקא להתכונן אל מותנו. ההבנה שנמות ואולי גם נמות קודם למה שתכננו, הרי אף אחד לא שואל אותנו... יוצר תחושת דחיפות במערכת , סאווגה, מושג מן הבודהיזם, המעיר אותנו לחיות במלאות בכל רגע. ולאו דוקא מתוך דחיפות של עשיה, אלא של עשייה והוויה.

החלטות שהחלטנו בעבר, מבוססות על הידע שהיה לנו באותה עת. מה שהיה מת. העיסוק והחרטה בגין אותה החלטה , בלתי נמנע מחד, ומאידך חסר תועלת. הבנה בזאת מעוררת בנו חמלה עצמית. הידיעה שעשינו הטוב ביותר ברגע שחלף, שמת.

חיים בעידן מכחיש מוות מונע מבעדנו לפתח את אחת המומניות החשובות לאיכות חיינו- היכולת  להתאבל. להתאבל על אמת מאפשר לחיות חיים מלאים ועוצמתיים ומלאי אהבה אבל כיצד מתאבלים? כיצד מתכוננים למותו של אהובנו?

מי מת בטרם עת? ילד בן 4? בחור בן 20? אם לילדים קטנים? אדם בן 75? איפה עובר קו הגבול על פיו אנו קובעים "בטרם עת"? התשובה לא במספר...

המוות הוא חלק מחיינו. אין ספק שהוא גורם לכאב, אבל הוא לא חייב לגרום לסבל. ויש הבדל מהותי בין השניים

. להסכים למות, להיפרד, מאפשרת לנו לחיות חיים מלאים בהווה