פרשיות המלחמה בתורה - הרב אפי ולץ

אחת הפרשיות המפתיעות והמורכבות שקשורות לפרשיות המלחמה היא פרשיית אשת יפת-תואר. היתר, או אולי אפילו מצווה. כבר ראינו רצף של כמה היתרים, הלחימה בשבת, אכילת מאכלות אסורים - אך כל אלו נוגעים לפיקוח נפש ולהצלחת המלחמה באופן ישיר, מה שאין באשת יפת-תואר. מה המשמעות של ההיתר הזה? איך היתר כה מנוגד לטהרת המחנה אותה התורה מנסה לשמור - מצא את דרכו לכאן? ומה התורה מנסה להשיג על-ידי ההיתר זה?

כחלק מהלכות המלחמה - חכמים דרשו את ההיתר לאכול מאכלות אסורות. ההיתר הזה מפתיע מפני שהוא בכלל לא מופיע בפרשיות המלחמה. יותר מזה, ההיתר לאכול מאכלות אסורות פועל ממש בצורה הפוכה לתנועה של התורה לצמצם ולהגביל את היהודי הלוחם ולשמור עליו מההתרופפות המוסרית שעלולה המלחמה להביא. אם כן, מה השייכות של ההיתר הזה? מדוע דווקא כאן? ומה יכולים אנחנו ללמוד מכך?

אחד ההיתרים החשובים והמכוננים בנוגע למלחמה הוא היתר המלחמה בשבת, שנלמד מפרשיית המצור. בספר מכבים מופיע מקרה קשה בו יהודים לא נלחמו עם היוונים בשבת ונהרגו, ובעקבות כך החליט מתתיהו שמעתה יילחמו גם בשבת. עד כמה ההחלטה הזו של מתתיהו מחודשת? האם עד ימיו לא נלחמו בשבת בכלל? אם ההיתר נובע מפיקוח נפש, איזה חידוש יש בלהתיר לחימה בשבת? ואם לא מדובר בפיקוח נפש, ממה נובע ההיתר הזה?

מלחמת מדין היא פרשייה מפורטת במיוחד, ועל אף שהיא לא מצווה - נלמדו ממנה עקרונות חשובים מאוד בנוגע למצוות המלחמה. בשיעור נעסוק בעניין הנקמה. מה מקומה של הנקמה כחלק ממלחמה? איך נקמה זו מתקשרת לענייני הנקמה הכלליים המופיעים בתורה? ואיזו נקודה יש דווקא בכוחה של הנקמה לתקן באומה? 

לאחר שעסקנו במלחמת עמלק - נעבור לעסוק במלחמת שבעת עממים, או ליתר דיוק ביחס שבינה לבין מצוות כיבוש הארץ. האם העניין שבמחיית שבעת העממים הוא ירושת הארץ כך שמדובר במצווה אחת? אם לא, מה יש במצווה הזו של מחיית שבעת העממים מעבר לירושת הארץ? ומה אפשר ללמוד מהמצוות הללו על האחריות שמוטלת עלינו כיושבי הארץ?

בתורה, הקב"ה מצווה אותנו בשתי מצוות בנוגע לעמלק. הראשונה היא לזכור את מה שעמלק עשו לנו, והשנייה היא להילחם בעמלק, אשר בה נצטוו ישראל רק לאחר ירושת הארץ והישיבה בה. אך, מי הם בדיוק עמלק? האם כל אויב שקם על ישראל לאבדם ייחשב לעמלק לכל העניינים? ואיך זה קשור למצווה השנייה, המצווה לזכור את עמלק ולא לשכוח? 

מה מיוחד בעמלק שה' מכריז עליהם מלחמה? מה הם עשו שהוא כל כך נורא שזכו לביטוי הייחודי "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"? במהלך השיעור נראה דרך פרשיית המלחמה בעמלק בתורה ומלחמות עמלק נוספות שעניינו של עמלק הוא פגיעה בחלשים והנחשלים, מלחמה של החזק שורד, מלחמה שלא חסה על החלש, מלחמה שלא רואה ערך מוסרי כלשהו, מלחמה שלא מאמינה בניסים. דווקא משום כך ה' מכריז מלחמה על עמלק מדור דור.

הפרשיה הזו, פרשיית 'כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע' לא מופיעה ברצף פרשיות המלחמה והיא עוסקת בהקפדה לנקיות ברמה גבוהה מאוד ודווקא במחנה המלחמה. הפנייה של התורה לעסוק הן בדבר זה והן בטומאת 'מקרה לילה' כחלק מהלכות מלחמות ישראל היא מפליאה מאוד. מדוע התורה טורחת לדקדק בדברים אלו? מהו הקשר שיש בין מחנה המלחמה לבין מחנה השכינה? מהי מטרתה של התורה כשמכניסה היא קדושה וטהרה אל תוך המ...

לאחר פרשיית 'הקריאה לשלום' מביאה התורה את פרשיית 'עגלה ערופה'. אך, מדוע התורה מפסיקה את פרשיות המלחמה ובין פרשיית 'הקריאה לשלום' לפרשיית 'אשת יפת-תואר' מביאה את הפרשיה הזו? מהי המשמעות של כל ההמולה הסובבת את הפרשייה הזו - מדידית המרחק מהערים, הגעת זקני העיר, מיקום העריפה וכו'? ומה רוצה להראות לנו התורה בהתמקדותה בפרטים הקטנים ביותר כשמדובר באירוע קשה שכזה ובמיוח...

בשעת המצור התורה מצווה אותנו בכלל נוסף אשר מפתיע ברזולוציה שהוא יורד אליה. התורה מצווה אותנו שלא להשחית את העצים הנמצאים סביבנו בשעת המצור. אנחנו כבר מבינים שפרשיות המלחמה באו בעיקר במטרה לעדן את המלחמה ואותנו, אך ההתייחסות של התורה אל הטבע היא עדיין צעד מפתיע אשר כמעט ולא מופיע בה. אם כן, מה עומד מאחורי דין יוצא דופן זה? מהו בעצם הטעם שבשמירת העצים גם בשעת המלחמה? מהו היחס בין דין זה של 'בל ת...

מן המדרש על מלחמת מדין לומדים הראשונים ופוסקים להלכה שבכל מצור של עם ישראל על עם אחר - אנחנו מצווים להשאיר רוח אחת לבורחים. אך מהו ההיגיון העומד מאחורי דין זה? האם מדובר באסטרטגיה טקטית אשר נועדה לסייע ללוחמים או שמא מדובר במעשה ערכי ולא אסטרטגי? האם גם במלחמה שלנו מול עזה אנחנו מחוייבים בדין זה?

על הקריאה לשלום אשר התורה מצווה עליה כבר עמדנו בשיעור הקודם. הבנו את המרכזיות שבשלום וכיצד הוא משפיע על כל אופיה של המלחמה. אך, מהו מקומה של הקריאה לשלום כשמדובר בשבעת העממים אשר עליהם נצטוונו שלא לחיוֹת כל נשמה? האם גם כשמדובר במלחמה בהם יש מקום לקריאה לשלום? מה יוצא מהמקורות שלנו המתייחסים למלחמות בעמי כנען ומהי דעתו יוצאת הדופן של הרמב"ם בנושא?

הפרשייה הבאה בפרשיות המלחמה היא על הקריאה לשלום. אמנם כולנו מבינים מהם היתרונות של השלום אבל עדיין צריך לדייק את הטעם המסוים לשמו התורה מצווה אותנו לקרוא לשלום. ספר החינוך מביא את היתרונות המעשיים שבשלום - מס מהעם המפסיד ושאר תועלות. מובן שגם השמירה על חיי האדם היא סיבה מרכזית בקריאה לשלום. אך, מהו היחס בין הקריאה לשלום לבין המלחמה? האם הקריאה לשלום היא חלק שולי בלבד בתוך הלחימה או שהיא מבטאת דווק...

השוטרים המדברים בפני העם ממש לפני היציאה למלחמה פוטרים מן הקרב עוד סוג אחד של אנשים, 'הירא ורך הלבב'. בגמרא בסוטה נחלקו האם מדובר באדם הירא מהקרב ממש או שמא מדובר דווקא בירא מהעברות שבידו. אך, לפי האפשרות השנייה - מדוע העברות מובילות למורך לב? האם מדובר בחשש טקטי בלבד או שמא גם בחשש רוחני? איך בכלל יכולה התורה לצוות את האדם שלא לפחד? ומהו המפתח למלחמה עם הפחד שבקרב?

את פרשיית החוזרים מעורכי המלחמה, משלימה התורה בפרק כ"ד בספר דברים העוסק בענייני הנישואים והגירושים. כחלק מהפרשייה שם מובא הדין לפיו הנושא אישה חדשה לא יוצא למלחמה. לכל מי שקורא את פרשיות התורה על הסדר מיד עולה השאלה מדוע התורה לא מביאה את דין זה כבר כחלק מדברי הכהן משוח-המלחמה? מדוע התורה לא מציינת כבר אז את דין 'נקי יהיה לביתו' השייך לדיני המלחמה, ומביאה אותו דווקא כחלק מפרשיית הנישוא...

התורה מביאה את נאומם של שוטרי העם, וחלק מרכזי ממנו הוא על החוזרים מעורכי המלחמה. "בנה בית ולא חנכו..." "נטע כרם ולא חיללו..." ארס איזה ולא לקחה..." - עניין זה מוכר וידוע לכולם. בספר מכבים אפילו מוזכר כיצד יהודה המכבי קיים דין זה במלחמתם ביוונים. אך, מדוע בעצם התורה פוטרת מן המלחמה את האנשים הללו? האם זה מתוך שדווקא הם לא מתאימים לקרב ועלולים לפגוע במאמץ המלחמתי או שמא מדובר במו...

התורה, כשמביאה את דברי הכהן משוח-המלחמה בצאת העם למלחמה - מתארת סיטואצית קרב לא כל-כך מובנת. "וראית סוס ורכב עם רב ממך" - התורה יוצאת מנקודת הנחה שהצבא הישראלי הוא צבא נחות מספרית תמיד. לעומת זאת, אנחנו יודעים שבימי דוד צבא ישראל היה צבא חזק מאוד שגבר ביכולותיו על הצבאות הסובבים אותו. גם היום צה"ל הוא אחד הצבאות החזקים בעולם וצבא חזק בהרבה מצבאות האזור. אם כן, מדוע התורה בוחרת לתאר דוו...