המניע | עם אלון נוימן | רדיו מהות החיים

לא יודע מה אתכם אני לא טוב בזה, בלהיפרד. אני משער שכל דבר שנפרדתי ממנו בחיים, היה אפשר להוריד שליש על התנהגות מהוססת. לא יודע מה זה אומר אבל אני לא. זה בטח קשור לדבר הזה של ״פחד מהלא מוכר, הלא ידוע,״ פחד מזה שעלול להיות יותר גרוע ממה שעכשיו. אז למה לשחרר? למה להפרד? אבל זה כמו שנחש יגיד, ״לא בא לי להשיל! מה תעשו לי, תזמינו עלי לוכד? מה אני יודע איך יהיה לי בעור החדש? אני אוהב את העור הזה." דווקא ע...

תמיד אוהבים לצחוק על זה שגבר לא מסוגל לעשות שני דברים באותו זמן, אבל האמת היא, שגם לא אישה. אפשרי שכמה חלונות יהיו פתוחים לנו על הדסק טופ, או בחיים, אבל אז תשומת הלב תעבור, גם אם מהר מאד, מחלון לחלון מדבר לדבר. איפה מונח הקשב שלנו - זה המפתח להכל.  כמה תשומת לב אני נותן לכל דבר ודבר בחיים שלי? כמה ״זמן אוויר״ הם מקבלים. שם זה החופש, כי החופש האמיתי הוא חופש הבחירה. האם אני יכול לבחור על מה לח...

מדריך או מורה טוב הם מתנה יקרה ונדירה, דמות שהייתה עבורכם עוגן, ומקלט, ואור, ונחמה, וביטחון. או מורה דרך כזה, שאפשר לכם להבחין בשביל בתוך יער סבו , או הביא אתכם לאיזו גבעה שממנה יכולתם לראות יותר רחב, יותר רחוק. מורה דרך. זה הנושא של ״המניע״ הפעם. יש עוד מקום בקבוצה, ויש אחלה מדריכים. תבואו

לימינליות- מושג אנתרופולוגי המתאר שלב ביניים, מין "בין לבין", שבו אדם או קבוצה נמצאים בתהליך מעבר בין מצבים חברתיים או זהויות, ללא השתייכות מוגדרת למצב הישן או החדש. זהו אזור סף זה, שזה גם מקור המילה שמה שמאפיין אותו זה אי-ודאות, טשטוש גבולות ושינוי.מצלצל מוכר? זה תפס אותי כי זה הגדיר לי יפה את התקופה הזאת. בין לבין. בין מה למה? זאת שאלה טובה. לא מעט תשובות בפרק החדש של המניע.

כמה שזה נשמע מוזר, יש היום עדיין בערך 40  מדינות שבהן מוסד המלוכה עדיין קיים. בשביל מה צריך את זה?  למי זה טוב? האם יש סיכוי שבישראל יהיה מלך מתישהו בקרוב? האם באמת כל ממזר מלך? כל זאת ועוד הרבה בפרק הטרי של ״המניע״

לא משנה כמה פעמים נשמע את המשפט שאומר ש״הדבר היחיד שקבוע בעולם הוא זה שהכל כל הזמן משתנה״. עדיין נתנהג כאילו זה לא כך. עדיין יהיו לנו ציפיות שמה שהיה הוא שיהיה, שהעוגה של חיינו תתפח יפה, שבן או בת הזוג שלנו עדיין יאהב אותנו. או להיפך, נצפה לשינוי הגדול שיבוא כבר, ושהכל ישתנה. כל זה בלי להבין שאם לא יקרה שינוי אצלי, שינוי מתמיד, עדיין ארגיש אותו דבר. יש מה לעשות(: המניע

חשק, תשוקה, מוג׳ו, שאיפה לחיים, איך שלא תקראו לזה, לא נרשמים פה שיאים בתחום הזה בזמן האחרון. אם מקווים לאיזה בייבי בום אחרי המלחמה הזאת, נראה לי שצפויה אכזבה. יותר בום מאשר בייביז. גם אתם מרגישים את זה? גם אתן ? נראה שסיבוב הלחימה האחרון לא היה מגרה כל כך, ונראה שאנחנו קצת זומבים. איך לא?

ככל שעובר הזמן בתוך ימים של מלחמה,  בתוך חוסר ידיעה וחוסר ודאות, יש את הדבר הזה שכולנו מכירים ולא אוהבים להודות בו: השחיקה. בשנים האחרונות אתגר רודף אתגר, משבר רודף משבר..  ודווקא בגלל זה, זהו זמן מתאים לעשות איזה סדר, לנצל את העצירה כדי לעשות ספירת מלאי נפשית. ״המניע״ כמו תמיד, כאן בשבילכם.. גם אם זה נשמע שחוק  :-)

הכל קטן עלינו - לפחות אם חיים בתוך הרשת רוב הזמן.   בוא נחשוב רגע על התופעה שמצד אחד מעוררת בנו התפעלות, ומנגד מצליחה להוכיח שהתפתחנו בשנים האחרונות ליצורים בעלי יכולות הדחקה וניתוק מרשימים.אני מתכוון בעקר למהירות התגובה של אנשים ברשתות לאירועים לא קלים, בפוסטים, סטוריז רילז ו״ממים״ שהפכו למקור בלתי נדלה של יצירתיות מקאברית ולא פעם מאד מצחיקה. דאחקות מילוליות או ויזואליות, שצצות קרוב מאד לארו...

אדישות היא מצב רגשי של חוסר אכפתיות ואי הבעת עניין במתרחש סביב.  האם  זה אומר התעלמות? זה אומר הסחת דעת ?  הדחקה? האם זה משהו שבא מתוך החלטה, או משהו שאין לנו שליטה עליו? בכל מקרה זה הנושא של הפרק הזה. אבל אתם, מה אכפת לכם אתם?

בזמן שהמלחמה הזאת מתנהלת לנו מעל הראש, גם פיזית וגם פוליטית, אני מנסה להבין מה זה עושה לי, לכם, לנו, המלחמה.   אין ספק שהמצב מפגיש אותנו לא רק עם שרירים תפוסים מהקפיצות בהתרעה מ 0 ל 100, או בגלל הריצות לתפוס מחסה, אלא גם אל שרירים נפשיים והתנהגותיים שנדרכים שוב ושוב ושוב, וכמובן שזה משליך על המציאות: אצלנו  פנימה, בינך לבינה, בינך לבין הילדים, בינך לבין ההורים שלך ואחותך. זמן חיכוך. המני...

"בין אם אתה חושב שאתה יכול ובין אם אתה חושב שאתה לא יכול — אתה צודק״ זה משפט שמיוחס להנרי פורד, כן ההוא מהמכוניות, וזה מוביל אותי לנושא של הפרק הנוכחי של ״המניע״- משאבים. לצערנו דווקא כשהמצב שלנו יותר מורכב והמצב מסביבנו כל כך מאתגר, אנחנו נוטים לשכוח את האופציה להתחבר למשאב שיכול להחזיר לנו כוחות. זה הרבה יותר זמין ופשוט ממה שאפשר לחשוב. מוזמנים להצטרף אלי ולחברים והפעם גם אל המטפל והמורה ל...

שיווי משקל....זאת מין איכות כזאת, או אפילו סוג של כוח ויזיקאלי שהוא אחד הבסיסיים ביותר, שלמעשה מתקיים בכל רגע ורגע, בלעדיו אין, אין בלעדיו, אבל רוב הזמן הוא לא נמצא במודעות, או לא מורגש. . המציאות מצד אחד מתחדשת ומשתנה ללא הכר, עם היכולות של הבינה, ומצד שני מה שעדיין מנהל אותה משחר ההיסטוריה אלה מלחמות, שליטה, כוח, אהבה, תשוקה כסף... אז איך שומרים על שיווי משקל בין הכוחות העוצמתיים האלה?

פעם ״יש לי כאב ראש״ נחשב לקלישאה של התירוץ לחוסר היענות לקיום יחסי מין ,עדיין לכאב ראש יש מקום של כבוד בארסנל המיחושים הגופניים, כאב ראש קשה זה מכה, ולכן החלטתי לעשות לו כבוד. במקום אדוויל, קחו פרק של ״המניע״.

״די כבר, אתה עובר כל גבול״!! אמרו לכם את זה פעם? בילדות? בשנות ה 70 זאת הייתה שורה שגורה מאד. זה שגבולות הן דבר נחוץ באין כמותו, השאלה היא מי מציב לנו את הגבולות, והאם אנחנו לוקחים את החירות שיש לנו, כדי להציב אותם בעצמנו. ואחרי שעשינו את זה, מתוך בחירה- האם אנחנו עומדים בהם? מזמין אתכם לחצות את הגבול אתנו.

בכי.בכי  קורה כשהנפש  פוגשת רגע של אמת. זה יכול להיות מפגש פנימי, אישי, ביני לביני. רגע של הבנה. רגע של שחרור. רגע של כיווץ חזק ושחרור. כמו ציר. זה יכול להרגיש רע, זה יכול להרגיש טוב. זה מרגיש לי לפעמים כמו חיבור של הגוף והנפש. אני כנראה מציין את המובן מאליו, אבל עדיין, כשזה קורה ומאד מורגש, זה גם מרגש.

. כבר פעם שלישית שיש אזהרות רציניות על״ סערה שמתקרבת להכות בישראל״ מי אנשים שזאת העבודה שלהם, להזהיר. שלא לומר להפחיד. ישראל אימצה לעצמה גם את המסורת הזאת, לתת לסערות שמות. זה נהדר. מי האיש שזאת העבודה שלו? האם זאת ועדה? האם יש להם השתלמויות? כנסים? פוגשים שם את אלה שנותנים שמות למבצעים הצבאיים. האם הם עוברים סדנאות? ליצירתיות? זה רק חלק קטן ממה שתלמדו אם תאזינו לפרק הסוער הזה

סולידריות. ערבות הדדית מה שנקרא, מילה שקבלה הרבה תשומת לב בשנים האחרונות אצלנו, ערך שהיה נראה שהוא מעמודי התווך של החברה הישראלית, וכמו רבים אחרים נופץ שוב ושוב במלחמה האחרונה ובמלחמה הפנימית המתמשכת שמתחוללת כאן. . מה זה אומר, סולידריות? מה משייך אותי? דת? גזע? לאום? מין? קבוצת כדורגל? רעיון?המניע עוצר רגע בצד כדי להבין לאן ואיך ממשיכים.

״מה שלומך״?״תראה, זה מורכב״...מכירים את זה נכון? ברור שמורכב !! מה, שלומך יכול להיות פשוט? אבל מורכבות היא מענינת, מפעילה, מעשירה, דורשת השקעה, וגמישות. בואו נעשה את זה פשוט, תאזינו לפרק החדש של ״המניע״, נסדר לכם תראש.

כן בכוונה לא בכוונה״, זה משהו שאנחנו אומרים כבר מגיל מאד צעיר, נגיד אחרי שדפקנו איזה מכה לאח קטן, או שפכנו ממרח שוקולד על הספה מול הטלויזיה. ״זה לא היה בכוונה״. לא יוצא לכם כל הזמן להסביר את עצמכם בוואטסאפ? ״ אבל זה לא מה שהתכוונתי״! האם אכן הכוונה נותנת אמונה? יש מלא דברים לדבר עליהם, אז אתן מוזמנות להאזין.

אומרים ש״אין שמחה כהתרת הספקות״. ספק מגיע בדרך כלל לפני שאנחנו צריכים לעשות בחירה, או לקבל  החלטה. למה קשה לנו? כי אנחנו רוצים הבטחה שיהיה בסדר, שאם נבחר בצד מסוים זה יהיה הצד הנכון. רוצים לדעת מה יהיה מחר. מישהו יודע? אז מה אפשר לעשות עם הדבר המכרסם הזה, הספק?

קצר -הפך להיות מאד פופולרי. אנשים רוצים קצר. אין זמן ליותר מזה. נראה שכל דבר בחיים היום הפך לסוג של קוויקי. הופ הופ. קצר הפך להיות מרכיב חשוב מאד במה שנקרא נוחות, בכדי שיהיה נוח צריך להיות קצר. מסר קצר, הודעה קצרה, סירטון קצר. הכל בדרך לדבר הבא.

ככל שהשפע הלך וגדל בעולם, ההגדרה של שחיתות הצטמצמה והיום כשמדברים על שחיתות הכוונה היא בדרך כלל לניצול לרעה של סמכות ועמדות כוח כדי לזכות בטובות הנאה. אומרים שככה זה, שקשה לעמוד בפני הפיתוי, כשסכומי כסף גדולים עוברים תחת ידיך,האם קיים סוג של שחיתות שהוא לווא דווקא לא מוסרי?כל זאת ועוד…

הצפה שייכת לתופעות האלה שאין לנו עליהם שליטה. הן מגיעות, ואין מה לעשות. זה מה שהן. בגלל זה קוראים להן ככה. הן מציפות. זה קורה כי פתאום מגיע גל גדול מידי, אבל זה קורה כי אין מערכת ניקוז. גם ברגש זה ככה. האם יש משהו לעשות בעניין?

המלחמה נגמרה. אחרי יותר משנתיים. החטופים שנותרו בחיים הוחזרו לא מזמן. 4 חללים חטופים עדיין בעזה. אז המלחמה נגמרה? נכון, אין לחימה. שזה הכל. הרוב יותר נכון. יש הרבה מאד קצוות פרומים. זה לא נגמר עד שזה נגמר, והאמת שעם מלחמות, זה לא. זה לא נגמר. זה אולי עוצר. אבל האם זה מסתיים? האם יש מה שנקרא ״קלוז׳ר״?