ענתי. אנורקסיה מבפנים

בדצמבר 2003, בתוך ערימת רהיטים ישנים, מצאה הילה קלסר מכתבים שנשכח במשך 22 שנה. בתוכו הסתתרה עדות מצמררת: יומן אישי שכתבה אחותה הגדולה, ענת, במהלך שמונה חודשי אשפוז במחלקה הסגורה ב"גהה" בשנת 1985. ענת, שנפטרה לאחר מאבק ממושך באנורקסיה, השאירה אחריה מילים שמתארות מציאות קשה של בידוד, מאבקי שליטה ושיטות טיפול של שנות ה-80. בפודקאסט הזה, הילה פותחת את הקלסר ויוצרת דיאלוג מאוחר עם אחותה. לצד...

לצד המכתבים, נמצא מסמך שבו ענת מסכמת בעצמה את השתלשלות המחלה ואת הסיפור שלה החל מגיל 13. היא כותבת בכנות מצמררת על הפחד המשתק להשמין, על הסיוטים, ועל הכמיהה הפשוטה: "להגיע למשקל סביר, ללמוד לחיות... להכיר בחור והוא יאהב אותי". בפרק הזה נשמע את הקול שלה. נבין את הדרך המייסרת שעברה בין מחלקות פסיכיאטריות, את הבריחות ואת הטיפולים הקשים. זהו פרק הרקע שמתאר איך נערה שרק רצתה שימציאו כדור שישח...

הילה כותבת "אני יושבת ומקלידה את המכתבים שכתבת לנו... כאילו כותבת אותם עכשיו בעצמי".מפגש מטלטל בין עבר להווה. כשהיא מקלידה את המכתבים הישנים של אחותה ענת מתקופת האשפוז, הורים שכבר אינם קמים לתחייה בין השורות, והדינמיקה המשפחתית מקבלת משמעות חדשה. זהו פרק על ההתמודדות עם חוסר האונים מול הגוף והנפש, ועל היכולת לראות את מה שהיה שם באמת – לא כילדה שכועסת ומתרחקת, אלא כנפש תאומה שמבינה.

מכתבים מתאריך 11.4-15.4.85 "פה אין רחמים". כך מסכמת ענת את המפגש הראשון שלה עם צוות "גהה". בפרק הזה נתוודע לשיטת השכר והעונש שהונהגה בטיפול באנורקסיה: משטר קפדני שבו זכויות בסיסיות נשללות עד לעלייה במשקל.נשמע על המאבק היומיומי מול הפרופסור מנהל המחלקה, על תחושת ההשפלה בזמן ההאכלה בכפייה, ועל הניסיון הנואש לשמור על שפיות ועל קשר עם העולם החיצון מתוך חדר הבידוד.

הילה עונה הצד המושתק של המשפחה: ההקלה הרגעית מכך שהמחלה יצאה מהבית, שמתחלפת מהר מאוד בשקט מחריש אוזניים ובחוסר יכולת להירדם בלי נשיקת הלילה טוב של ענת.

מכתבים 16.4-18.4.85 ענת כותבת מתוך "שדה הקרב" של גהה. "ברגע זה המחלקה סוערת... כולם רצים, צועקים, מנסים לברוח". היא מתארת שגרה של כאוס בה ענת מנסה לשרוד. היא עולה 1.3 ק"ג בשבוע, סובלת מכאבי בטן ואשמה, וצופה מהצד איך המערכת שוברת את החולים שלה בכוח הזרוע.

מונולוג של הילה מתי התחלפה הענתי לענת

מכתבים 19.4-20.4.85 הפרק מתאר את סוף השבוע הראשון במחלקה. ענת מתארת את הבדידות והשעמום בחדר הסגור, את חוסר האמון המשפיל של הצוות, ומנגד – את ה"קרקס" שמתרחש במחלקה עם משפחות אחרות.

הילה עונה חזרה לטיפול המשפחתי שקדם לאשפוז. בחדר אחד יושבים ההורים, ענת ו"האיש הקרח" – הפסיכולוג שמנסה למצוא סיבה הגיונית לטירוף. פרק על הרגע שבו נגמרו המילים, הרגע שבו האנורקסיה מפסיקה להיות עניין לשיחות נפש והופכת לכרטיס כניסה לבית חולים לחולי נפש.

מכתבים 21.4-22.4.85 "אני רק מבינה עד כמה אני שפויה והגיונית... ועד כמה אני לא כמו רוב בני האדם כאן".המחלקה גועשת: חולים צורחים, חלונות נשברים, ומטופל צעיר פולש לחדר של ענת ומסרב לצאת. בתוך כל הרעש הזה, מגיעה קבוצת סטודנטים לפסיכולוגיה לסיור, וענת מוצאת את עצמה בעמדת ה"מדריכה" שמסבירה להם על המחלה.פרק על הניסיון לשמור על שפיות בתוך בדידות, מאבק ותסכול.

הילה עונה מי מחליט ומי מבטיח שיתנו לי לצאת בסוף הביקור?". בת 9 נכנסת למחלקה הסגורה ומבינה לראשונה את האימה שבהפרדה. היא מחזיקה חזק ביד של אמא כדי שלא יחשבו בטעות שהיא "משוגעת", ומקפידה להסתכל לשומר עמוק בעיניים – רק כדי שיזכור את הפנים שלה כשתרצה לצאת. בפרק הזה נשמע על המפגש המבלבל עם העולם שמעבר לדלתות הסגורות ועל הפחד הגדול מכולם – השבריריות של הנפש והקו הדק והשקוף שמפריד בין אלו...

מכתבים 24.4-25.4.85 יום העצמאות 1985. בזמן שבחוץ חוגגים, ענת נשארת במחלקה הסגורה עם "החולים הקשים". במכתב כואב היא מתארת את תחושת איבוד הזמן ואת הניתוק מהמציאות: "דברים אמיתיים לא חודרים לכאן".בפרק הזה נשמע על השעמום החוגג, על הפחד המשתק מהאחיות שגורם לה לאכול יוגורט מקולקל רק כדי לא להסתבך, ועל רגע אחד של נחמה: חציית רף ה-33 ק"ג וקבלת הספרים המיוחלת.

מכתבים 26.4.85 1.5.85 2.5.85 "מי אני שאשתעמם? ועוד במקום כזה..."ענת עומדת בפתח החדר שלה וצופה במחלקה הסגורה כמו בסרט טוב. בזמן שכולם מקבלים ביקורי הורים והיא נותרת לבד, היא משקיפה מהצד על ה"קרקס" האנושי: מההורים ההיסטריים ש"נשפכים" לחדר הרופאים כשהדלת נפתחת , דרך חולים שרוקדים ריקודי עם בערב שנראה לה כמו "שיא הבידור" , ועד לשיחות עם הרופא המטפל שהיא מהנהנת מ...

הילה עונה גם כשהייתה מאושפזת במחלקה הסגורה, ענת המשיכה לנהל את הבית מרחוק. המחלה שלה הייתה נוכחת גם כשלא היתה בבית.במונולוג הזה הילה קושרת קשר טראגי בין המכתבים הכואבים שענת שלחה, לבין הסרטן שהתחיל לנבוט לאמא עמוק בבטן – בדיוק במקום שבו שמרה את המילים הקשות של בתה. סיפור על מחלה של שליטה שרדתה במשפחה שלמה.

מכתבים 6.5-8.5.85 השבוע הזה במחלקה נע בין אבסורד לטרגדיה. זה מתחיל בביקור הזוי של שרת הבריאות של נפאל, שבו ענת נדרשת להסביר לאישה עם "כתם אדום על המצח" מה זו אנורקסיה, וממשיך ברגע נדיר של שפיות כשהיא יוצאת בבגדים רגילים לבדיקה בבלינסון, מתפקדת כ"מבוגר האחראי" שמלווה מטופל צעיר ופרוע. אבל המציאות מכה חזק כשהדלת נסגרת: הלחץ סביב המשקל מוביל לשבירה, וענת מודה לראשונה שהיא מקיאה את...

מכתב לאמא 9.5.85 "לדעת זה בשכל... אבל הקושי זה להרגיש".ענת מקבלת מכתב ביקורתי מאמא שלה ומתפרצת בכעס. היא טוענת שההורים לא מבינים כלום על הסבל שלה, על הבדידות בחדר הסגור ועל הדחף הבלתי נשלט שמניע את המחלה.בפרק הזה נשמע על הייאוש שמוביל למחשבות על בריחה והתאבדות, ועל האולטימטום החדש שהיא מציבה: או להישבר ולעלות במשקל, או לפתוח בשביתת רעב עד שיתנו לה לראות את ההורים.

מכתב נוסף 9.5.85 אחרי הבוקר הסוער, ענת מתנצלת בפני אמא שלה, אך מחליטה לשלוח את המכתב הכועס בכל זאת: "בשביל שזה יישאר... כמזכרת אמיתית לדברים שהרגשתי".הילה, בקריאה מאוחרת, תוהה למי נועדה המזכרת הזו – האם לענת שהחלימה, או למשפחה שתפרק את הבית אחרי שכולם ימותו. זהו פרק על ה"דיפוזיה המעוותת" בין האם לבת, ועל המכתבים שנשארו עדות יחידה לתקופה שבה כולם עוד היו בחיים.

מכתבים 11.5-12.5.85 ענת מדווחת על עלייה של 5.5 ק"ג, על שקרים לצוות הרפואי ועל שימוש בסתר בתה משלשל שאמא שולחת לה. ענת "משחקת את המשחק": היא אומרת לרופאים שהגוף החדש מוצא חן בעיניה רק כדי שיעזבו אותה בשקט. "אני רואה פה אנשים שרואים במקום הזה את ביתם... אני אף פעם לא אהיה כמותם". ענת משווה את עצמה למטופלים הכרוניים ב"גהה" ומתעקשת שלה יש למה לשאוף בחוץ. בסוף הפרק כו...

מכתב 13.5.85 "אני יודע שאת מחפשת צרות, את תמצאי אותן". בעיניה המפוחדות של ענת, פרופ' טיאנו הוא דמות דמונית, אויב ש"תופס בחולצה ומנער" ורואה בה יצור שקרן. בפרק הזה מוצג הפער המטלטל בין הזיכרון של ענת לבין המציאות: המפגש המאוחר והמפוכח של הילה איתו, 8 שנים לאחר המוות של ענת.

מכתבים 15.5-16.5.85 ענת מנהלת קרב מוחות מול הפסיכיאטר שלה ומכניעה אותו: במקום טיפול, היא מכתיבה לו את הכללים, מסרבת לדבר ומאלצת אותו להסתפק בתשובות בכתב כדי ש"לא יבלבל לה את המוח". במקביל, היא מנהלת את הגוף שלה כמו עסקת חליפין קרה: היא מעלה את המשקל ל-36 ק"ג בדיוק, לא מתוך רצון להבריא, אלא כדי לקנות בחזרה את הזכויות שלה.

מכתב 17.5.85 יום שישי במחלקה, השקט המדכא יורד. ענת מוצאת נחמה בשיחה מטופלת בולימית בת 17. השתיים מחליפות חוויות ועורכות מיפוי של הבנות במחלקה לפי סוגי ההפרעות.

מכתב 18.5.85 יום שבת, ה-18 במאי. ענת מספרת על מטופל שחשב שהיא בת 13 בגלל גופה הקטן, ומתארת תחושת "אבן שלוחצת מבפנים" ובכי של חוסר אונים.הילה נאחזת בדיוק בגיל הזה ועונה לה בוידוי מטלטל: "בגיל 13 החלטתי להתנתק ממך". היא מתארת כיצד החליטה שמספיק לה עם המחלות של ענת ושל אמא, ופשוט הפסיקה לדבר. היא אטמה

מכתבים 19.5-20.5.85 תחת האיום של הדסה לסגור את הדלת אם לא תהיה עלייה במשקל, ענת מרגישה שהאופי שלה משתנה. היא מביטה פנימה ונבהלת: היא כבר לא מזהה את עצמה. הפחד הגדול שלה הוא לא רק מהמשקל, אלא גם מהמחיר הנפשי: היא חוששת שהיא תצא סוף הטיפול "לא בנאדם... וגם משוגעת", אחרי שהמקום "המגעיל והמחליא הזה" מחק את מי שהיא הייתה והשאיר רק קליפה של עצבים ורוע.

3 מכתבים מה 21.5.85 היום של ענת מתחיל בירידה של 200 גרם במשקל ובמצב רוח שצונח "ב-3 ק"ג לפחות".התסכול והעצבים מובילים להתפרצות: היא מתחצפת לרופא המטפל, מסרבת לשתף פעולה ונשלחת לבידוד בחדר הנעול. המכתבים מתארים את המעבר החד בין הרצון לקבל חיבוק מההורים שמעבר לדלת לבין הצורך להפגין כוח ועקשנות מול הצוות הרפואי, גם במחיר של שלילת החירות שלה.

הילה עונה "אני רציתי שתמותי... ניסיתי בלשון חלקות למכור לך את המוות".בוידוי כואב, הילה חוזרת לרגע שבו האהבה הפכה לכעס, והיא בחרה להעניש את ענת בשתיקה והתעלמות. היא מתארת ערב אחד שבו ניסתה לשכנע את אחותה להתאבד, לצייר לה את המוות בצבעים זוהרים כפתרון לסבל. מול הניסיון הזה, ענת מציגה את הפרדוקס הטרגי שלה: היא רוצה לחיות, היא רוצה לאהוב – אבל היא רוצה גם "לשקול אפס", ומסרבת לחתום...