מקרל

זה מתחיל עם יללות תנים ברקע. שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם רוצים שזה יתקרב. הם עצמם שואפים לשם... לנקודה הזו מעבר... אל המקום הזה שבו יש "יותר מדי"... מה כל כך מפתה ב"יותר מדי" הזה? תומר ועמרי ממשיכים בדרך אחר הדחוי, אבל הפעם מהנקודה ההופכית – הדחוי שהופך למבוקש, למה ששואפים אליו, לנקודה שמאפשרת משהו אחר. "To boldly go w...

[דפיקה על הדלת] שלום! כנס, כנס. שב. כרטיס בבקשה. שלום דוקטור, אני רק – קודם כל כרטיס. לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב דרך שני הוגים – ועוד שלושה. "כואב לך מש...

-אתה יודע איפה אתה?  שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז - בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את עצמי, האם זה הגוף שלי שאת הדופק שלו אני מודד, או רק התחפושת. עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה...

...אומפה אומפה אומפה אומפה היה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל. האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות. לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009. התנהל קרב עקשני, קטלני, הפשיסטים נלחמו בעקשנות. ממשלת ישראל הייתה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי שני פודקאסטרים בלבד. האופק הקדיר במערב, עמרי ותומר היו בעיצומה של חפירה מול המיקרופונים – הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך...

"עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו" ומדהים לראות עד כמה דווקא הנציג הבלעדי של ארץ ישראל היפה מזהה בנו דבר מאוד לא יפה. ואולי אפילו, שלא ניתן לשאת אותו כלל. כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים? עמרי ותומר מארחים לפרק כואב במיוחד של מקרל את רון בן טוב...

חזרנו ואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים! למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו? הפעם, עמרי ותומר מגייסים את האמנות כדי לחפש תשובות. הם לובשים את מיטב מחלצותיהם, מפדרים את הלחיים ושמים פעמ...

בית המשפט! תיק מס' 0000063: המדינה נ' פלוני, דברי ההגנה? תודה כבוד השופט! הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה? עמרי ותומר ינסו לספר לכם כאן שזה עניין היסטורי דיאלקטי, אבל זה לא נגמר שם – הם ינסו להעלות לשאלה האם פרטיות בכלל הייתה אי פעם חשובה לנו! עד התביעה הראשון יהיה לא פחות ולא יותר –...

כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע לפרטיות שלנו? נראה שהפכנו לתחנת רכבת. עמרי ותומר חובשים כובעים, לובשים מעיל ארוך ועוברים לשחור לבן. כי כדי להבין מה קרה לפרטיות, נדרשת חקירה, והאמת לא בהכרח נעימה. פנים. משרד חקירות. לילה במשרד מאובק ואפלולי יושבים עמרי ותומר, הם נראים מדוכדכים. תומר...

סלח לנו אבינו, כי חטאנו: אנחנו מקרל ואנחנו מכורים (אוהבים אתכם, מקרל!) כמה מהר אנחנו רצים אל הפתרון – אל הכוח שנוכל להתרפק עליו, שיחבק אותנו וייקח את כל הכאב. לפעמים הוא זורם מהמזרק אל הווריד, לפעמים מתמוסס על הלשון, אבל לעיתים קרובות – הוא מתחבא דווקא בכנסייה. עמרי ותומר תופסים כוס חד"פ, מכינים לעצמם קפה דלוח ותופסים את מקומם במעגל הכיסאות. רגע הגמילה הגיע! ראשון קם הפסיכואנליטיקאי קוסנזה, שעוד ל...

חסר אינו יודע שובע. ...וגם כשיש לנו עוד, ועוד, ועוד... ככל שיש "עוד", כך יש משהו שאינו מסופק, אינו מסתפק, רוצה "עוד". אז אומנם, לעת עתה, הסתיימה לה סדרת פרקים על העוני, אבל הדיון שלנו במקרל לא הסתיים. עם טעם מר בפה, וחור שואג בבטן, אי-אפשר שלא לשאול: האם החיים מוגשים לנו כמסעדת אכול כפי יכולתך? ואם כן, מי יקבע שהגיע הזמן להפסיק? תומר ועמרי מוצאים עצמם מול מזנון הבופה, ומתוך מבחר המנות שומעים את הק...

"יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם הבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ, הוא שואל את עצמו - איך אני קונה קניות לפסח", כה אמר לפני כשבועיים אריה דרעי. אמר, חילק תלושי מזון, וחזר לספור את הכסף בוילה בספסופה. יש הנושאים את דגל העוני, אך למרבה הצער, דגל אי אפשר לאכול. את מי זה אמור לעניין, ועל מי מוטלת האחריות לעשות משהו? עמרי ותומר מגיעים אל סוף המרדף בעקבות העוני ומצאו שם בעיקר בלאגן. כמו כל אימא טובה,...

נתחיל בווידוי קטן ונחוץ - ייתכן שיצאנו קצת טיזרים. בפרק הקודם, הכרזנו שנבין את העוני, התחלנו לעשות צעדים ראשונים ואז – השארנו אתכם לשבת על הגדר. ועוד איזו גדר! ה-גדר ששם האדם הראשון שהבין שיש כזה דבר "שלי", הגדר שהתחילה את הכול! אז מהרגע שהעוני בא לעולם – מה קרה לו? עמרי ותומר לא מבזבזים עוד רגע מיותר, קופצים שוב אל מכונת הזמן, חובשים כובע אלומיניום (להגנה מהדיפ-סטייט), ומכוונים את החוגה אל שחר המ...

אם עוני היה סרט מד"ב... איך הוא היה נראה? עמרי ותומר צוללים אל הבור הפעור, הבלתי-נגמר, של העוני במארג הקיום החברתי. פרק א': בצי החללי של איגוד בעלי הקרקעות במאדים, התייצב הקדט אמסלם וזעק: "ראיתי בהפגנה הרבה דברים מנצנצים, אחרי זה הבנתי שזה שעוני הרולקס של כל המפגינים שם. בואו תראו כמה מרצדסים יש שם!". הקדט צחצח את שעון הקרטייה שלו, ספר בראשו את משכורתו – אשר מתוך תפקידו עולה על פי 13 מקו העוני של...

הפלא ופלא – אחרי מעל למאה שנות סכסוך, לפתע פתאום כולם מתחילים להגר מרצון. אולי זה משהו במים, אולי באוויר, אולי ברוח? ואולי זה הרצון עצמו שהשתנה? כי גם בתוכנו יש רצון מתמיד לסלק משהו, לדחות אויב פנימי כזה, שהוא חלק מאיתנו ובוצזמני קיומו בלתי נסבל. כיצד מתמקמים אנו, שמשפחותינו הגיעו ממדינות ערב, כיהודים בישראל? כיצד אנו חיים עם האויב שבתוכנו? אל עמרי ותומר מצטרף המשורר, הסופר וחוקר התרבות והשפה הערב...

"וְלֹא הָיָה יוֹנֵק מֵאִמּוֹ שֶׁבְּצִירֶיהָ אֲחוּזָה / וְיֹאמַר לָהּ, בְּטֶרֶם לְשׁוֹנוֹ דַּבֵּר יָדְעָה:/ מִמֶּנִּי לֹא תִּרְאִי אֶלָּא כְּאֵב וּדְאָבָה." אם נפתח את ספרי ההיסטוריה של בתי-הספר, ייתכן ונסיק שכל ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מסתכמת בדבר אחד - רדיפות. האומנם? "שנים חולפות ואני מצפה לשבור כבליי (אזיקים),/ לרסק את הסורגים,/ אך אני חוששת מהצל שלי , הראי שלי, מעונש המרי." עד כמה זה מש...

יהדות ספרד היא תקופה מרתקת בהיסטוריה של עם ישראל והיהדות, אם כי... מה אנחנו יודעים על תקופה זו בכלל? האם מלמדים על זה? מדברים את זה? לומדים מזה? ומה לומדים מזה בכלל...? תומר ועמרי חוזרים אחורה בזמן אל תור הזהב של שירת יהדות ספרד, כדי לקרוא וללמוד משהו על מה שמתרחש כאן, עכשיו, במדינת ישראל, מתחת לאף שלנו, ואנחנו לא רוצים לשמוע על זה דבר. לחזור אחורה בזמן יכול להיות כאב ראש, במיוחד כשכל המסע הזה מעט...

הכינו את הממחטות - כי הפעם אנחנו הולכים קצת להתבכיין. כי הכי קל להכחיש, לומר שאלו שצועקים "איי", בכלל לא כואב להם. אבל כאב, כך למדנו, תמיד מוצא בסוף את דרכו אל פני השטח. היום, עמרי ותומר יוצאים לחקור טריטוריה לא מוכרת – אבל הכי קרובה שיש לבית. על פניו, המזרחיות הפכה להיות "האליטה החדשה" בישראל. אבל כדי להבין עד כמה מדובר בקשקוש, רק צריך לצאת לסיבוב קצר בבתי הספר בפריפריה. אז מה, מה קרה למזרחיות? כ...

מהפרק האחרון, יצאנו עם הבנות מבלבלות. צמד מעניין, לא? הבנה מבלבלת. מצד אחד, הזר נושא בתוכו אחרות בלתי נסבלת ומצד שני, זוהי אחרות שאנו יכולים לזהות. אם לא יכולנו לזהות, לא היינו יכולים להבחין שמדובר בזר. אז בין אם הזר הוא זה שנשאר בשכונה שלנו, במדינה שלנו, במרתפי השבי בעזה, מתעקש בחוצפתו לרצות להשתחרר למרות האינטרס הלאומי, שר בקולי קולות בתחבורה הציבורית וגורם לנו אי נוחות – בסוף נשארת רק שאלה אחת:...

כבר תקופה שאנו במקרל מתחילים לתהות האם במהלך מסע הציד שיצאנו אליו, בניסיון נואש להתחקות אחר עקבות המציאות ולנסות ללכוד משמעות – הפכנו לניצודים. ככל שאנו מעמיקים את צלילתנו אל שאלת הדחויים, נראה שהאירועים סביבנו מהדהדים שוב ושוב את התובנות שאנו מחלצים מהדיון. כי היינו רוצים להאמין שהזר הוא זה ששונה מאיתנו, שעומד באחרותו הבלתי נסבלת, כקוטב ניגודי מוחלט ל"אנחנו" שלנו. אך כפי שניווכח לגלות בפרק שלפנינ...

והפעם הפתעה: בפרק של היום, תומר ועמרי נאלמים. הייתכן שיש משהו שהצליח לסתום לנו את הפה? בואו נראה... זה הולך להיות קצת מסובך, מוכנים לזה? אז... מה קרה לשמרנות? הפרק גדוש בקטסטרופות קטנות, בלתי-נסבלות, אך בכל זאת נדרשות – אחרי הכול, גם אם ממש ממש נשמרים, בסוף כולנו נתקלים בכל אותם דברים קטנים שמפרקים את מעטפות המגן, שהן אלו שמלכתחילה מעידות על כך שיש "איומים". הפרק היום מזמין אותנו להתמודד עם קטסטרו...

"מסכנים האנשים שאינם יכולים לשמור אפילו על שמם." עם המשפט הזה, נפתחת העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו, אלו אשר אינם חלק בחברה... או אולי כן? באופן שאולי מעט מפתיע, העונה הזו גם נפתחת עם שאלה אודות השמרנות: מה קרה לשמרנות? האם היא אותה השמרנות הישנה, שמתעקשת לשמור על עצמה, עוד מימים ימימה? או שאולי גם השמרנות עצמה כבר... אינה?... השמרנות שהייתה?!... ואיך זה יכ...

החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן: האם יש שם מובן? האם משמעות? האם סממני הון תרבותי? או אולי סממנים של הרס עצמי? ומה בין כל זה ובין ממשלת ישראל... על הציר בין הגורל לאחריות אישית, שם הם צועדים בפרק שחותם את העונה השנייה של מקרל בניסיון להבין מהו ההבדל בין תרבות נגד ונגד תרבות: עם צ'רלס פירס ננסה להבי...

"אני לא אוהבת שמשנים לי את השם, לא אוהבת גם את בנו של השכן", אומרת אתי אנקרי – וקולעת בול. האחר מנסה למסגר אותנו, לעצב אותנו תחת מבטו. אל מול מכבש החזרתיות וההומוגניות הזה, ניצב השם שלנו. זהו השער שמוביל אל האני הפרטיקולרי, ולכן אין פלא שעשיית שם לעצמך היא פרקטיקה נפוצה כל כך בתרבות הנגד. עמרי ותומר ממשיכים לחפור, מסננים עפר, מקטלגים ממצאים וחושפים שכבה חדשה במהותה של תרבות הנגד. כמו הרפתקנים טובי...

ניסינו לחמוק מזה. עטינו תחפושות, שינינו שם, החלפנו טלפון, לבשנו שחורים ועברנו לעיר אחרת ובכל זאת – הזהות תפסה אותנו. מה לא נאמר כבר על הזהות... כמה היא קובעת היום את הטון. אבל במקרל, כמו במקרל – הוצאנו אזמל, קראנו לרופא מרדים (או רופא מעיר?) והחלטנו לבחון – מהו ההבדל בין זהות והזדהות? עם תחושה שהשאלה הזו תחשוף משהו חשוב על תרבות הנגד, עמרי ותומר עוטים את החלוקים הלבנים ומתחילים לחשוף רקמות. בהשראת...

הדיון על תרבות הנגד סחף אותנו אל מקומות מאוד אפיים: המרד, ההתבגרות, בניית זהות ייחודית, גם במחיר הבשר ואולי אפילו לקרוא תיגר על המוות עצמו. אבל אולי אנחנו סתם מסתבכים עם המדיום...? אולי כל מה שנדרש לתרבות נגד טהורה הוא הרבה יותר פשוט? אולי האמן הרדיקלי האולטימטיבי זקוק רק לדף, עיפרון וקוביות? בפרק הארוך ביותר (והמרתק, אל תיבהלו!) של מקרל עד כה, מתארח אצלנו אורן בן יוסף, שיביא מבט מרתק על תרבות הנג...