דף יומי לנשים - הדרן

הגמרא מסבירה את הברייתא באופן שונה מקודם, כדי להראות שאין באמת דעה תנאית לפיה רבי אליעזר סובר שחייבים כרת אם חשבו מחשבת פיגול לאכול דבר שדרכו להקטיר או להקטיר דבר שדרכו להיאכל. הם מסבירים שהברייתא מדגישה מחלוקת משולשת בין תנא קמא, רבי יהודה ורבי אלעזר בן שמוע בשאלה האם במקרה של אדם שחושב להותיר חלק מהדם עד למחרת, האם גם חכמים וגם רבי אליעזר מסכימים שזה כשר, פסול, או שהם חולקים כפי שחלקו במקרה הקוד...

חריפי דפומבדיתא סוברים שהקטרה יכולה ליצור פיגול עבור חברתה. באופן ספציפי, אם אדם מקטיר את הקומץ במחשבה להקטיר את הלבונה חוץ לזמנה, המנחה נעשית פיגול. הם מסבירים שאפילו רבנן – שבדרך כלל סוברים שמחשבת פיגול רק בחצי מתיר אינה מועילה – יודו כאן, כיוון שהמחשבה כוללת גם את הלבונה. רבא מחזק עמדה זו מלשון המשנה במנחות יב, אך הוכחתו נדחית כיוון שאינה מכרעת . רב חסדא, לעומת זאת, מצטט את רב וטוען שהקטרה אחת...

רבי מאיר וחכמים נחלקים בשאלה האם מנחה יכולה להפוך לפיגול אם מחשבת הפיגול הייתה רק במהלך חלק מהמעשה המתיר (מכשירי הקרבן), כגון במהלך הקטרת הקומץ אך לא בזמן הקטרת הלבונה, או בשחיטת כבש אחד מתוך שני כבשי העצרת בשבועות. רבי מאיר סובר שזהו פיגול, בעוד שחכמים סוברים שלא . רב ושמואל נחלקים בנוגע למחלוקת זו. רב סובר שאם הפעולה הראשונה כללה מחשבת פיגול בעוד הפעולה השנייה נעשתה בשתיקה, הרי זהו פיגול אפילו ל...

אם אחד מלחמי שתי הלחם של שבועות או אחת ממערכות לחם הפנים נטמאו, האם גם האחרים טעונים שריפה? רבי יהודה סובר שקרבנות ציבור נחשבים כיחידה אחת, ולכן כולם נפסלים ונשרפים. חכמים חולקים ומתירים אותם באכילה . רבי אלעזר מגביל את מחלוקתם למקרה שבו הלחמים נטמאו לפני זריקת הדם. לפי רב פפא, המחלוקת מתמקדת בשאלה האם הציץ מרצה על דברים המיועדים לאכילה. אם הוא מרצה על הלחם, אזי ניתן לזרוק את הדם והזריקה מועילה לה...

דף נלווה רבי יוסי וחכמים נחלקו במשנה האם מחשבת פיגול על אכילת אחת משתי הלחם, בזמן שחיטת שני כבשי עצרת, פוסלת רק לחם אחד כפיגול או את שניהם. רב הונא מסביר שלדעת רבי יוסי, הסובר שרק לחם אחד נפסל, הדין יהיה זהה גם לגבי מחשבת פיגול על איבר אחד של קורבן בהמה – ורק אותו איבר יהיה פיגול, ולא האחרים . הגמרא מביאה ברייתא כקושיא על רב הונא. כיוון שלא ניתן להסביר את הברייתא לפי חכמים, ניתן להסבירה רק לפי רבי...

דף נלווה המשנה קובעת כי מחשבת אכילה של חצי כזית ומחשבת הקטרה של חצי כזית אינן מצטרפות ליצור מעמד של פיגול . הגמרא מדייקת ממשנה זו כי שתי מחשבות בנוגע לאכילה – אחת לגבי דבר שדרכו להיאכל ואחת לגבי דבר שאין דרכו להיאכל – אכן מצטרפות כדי להפוך את הקרבן לפיגול . דיוק זה, לעומת זאת, סותר את המשנה הקודמת. רבי ירמיה מתרץ שמשנה זו הולכת לפי דעה אחרת מזו של הקודמת, בעוד אביי דוחה את הדיוק לחלוטין . הפרק השנ...

המשנה מפרטת באיזה מקרים תהיה המנחה פיגול עם איסור כרת, ובאיזה מקרים יהיה פסול בלי חיוב כרת.  שאלה נשאלת: לפי מי שאומר שאם חסרו שיריים בין קמיצה להקטרה, עדיין מקטירים את הקומץ, אבל השיריים אסורים באכילה, האם ההקטרה הזאת מועילה גם לדיני פיגול (שייחשב כהוקרב השאר כמצותו) וגם להוריד איסור מעילה מאותם שיריים שנשארו? רב הונא ורבא משוים בין מקרה זה לפסול יוצא אבל כל אחד בכיוון אחר - האם יוצא הוא פסול יות...

כאשר כהן מבצע את הקמיצה , אם הוא מעלה יחד עם הקומץ של המנחה צרור, גרגיר מלח או קורט לבונה, זה פוסלת את המנחה. זאת משום שהתורה דורשת "מלא קומצו" מדויק, וחפצים זרים אלו דוחקים את הסולת הנחוצה (מה שהופך אותה ל"חסרה"). הגמרא מסבירה את הצורך של המשנה להביא את כל הדוגמאות הללו . רבא מסביר שהקמיצה מתבצעת עם כל חמש האצבעות . אביי מקשה על כך מברייתא המסבירה את הצורך בכל חמש האצבעות, כפי שניתן לראות מהשם של...

דף נלווה פרשת התורה העוסקת במצורע מפרטת שני מסלולים נפרדים לקורבנות: אחד לעשיר, המביא שלושה קורבנות בהמה, ומסלול מותאם לעני שאין ידו משגת. תהליך הטהרה כולל יציקת שמן לכף ידו השמאלית של הכהן, ולאחר מכן הזיה שלו לעבר הפרוכת ונתינה על תנוך אוזנו הימנית, בוהן ידו ובוהן רגלו של המצורע. יש לציין כי הטקסט מכיל מספר ביטויים הנראים כמיותרים בפרשת מצורע עשיר, וכן חזרות נרחבות בפרשת מצורע עני שיכלו להיכתב בק...

רבי אליעזר סובר שכשכהן מקבל את דם הקרבן בכלי שרת, חייב שיהיה שיעור הראוי לזריקה בכלי אחד כדי שהדם יתקדש. אם קיבל מקצת דם בכלי אחד ומקצת בכלי אחר, ואחר כך ערבבם לפני הזריקה, הדם אינו מתקדש . הגמרא מקשה שרבי אליעזר סותר את עצמו, שכן לגבי מנחת חביתין של כהן גדול, הוא סובר שהיא מתקדשת אפילו אם ניתנה בשני כלים נפרדים. כדי ליישב זאת, הגמרא מציעה בתחילה שאולי רבי אליעזר אינו לומד דבר מדבר - כלומר מנחה מד...

לדעת יוסי בן יסיאן ורבי יהודה הנחתום, בן בתירא מתיר להחזיר קומץ שנקמץ בצורה פסולה לתוך העיסה המקורית, וזאת בתנאי שעדיין לא ניתן בכלי שרת . רב נחמן מקשה על פסיקה זו: אם הקמיצה היא עבודה (פעולה טקסית משמעותית), המעשה צריך להיות בלתי הפיך; ואם אינה עבודה, הרי שהנחתו בכלי שרת לא הייתה צריכה להועיל (להיות חסרת משמעות). רב נחמן מתרץ את קושייתו ומסביר שאכן הקמיצה היא עבודה, אך העבודה אינה נגמרת עד שנותני...

רב שישא מביא הסבר חמישי לשורה עמומה בברייתא המובאת במסכת מנחות ה ע"ב: "ואם השבתה". בדומה לכל ההסברים הקודמים, גם הסבר זה נדחה . רב אשי מציע שניתן היה לפרוך את הקל וחומר כבר מתחילתו, שכן ייתכן שכלל לא ניתן ללמוד קל וחומר מבעלי מום, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת. הצעה זו של רב אשי עוברת מספר שינויים, ובסופו של דבר הסברו הוא שאם היו מנסים ללמוד קל וחומר משילוב של בעלי מום ויוצא דופן, ניתן היה לדחות את ה...

ישנן שלוש דעות שונות בנוגע למעמדה של מנחת העומר שהוקרבה שלא לשמה (לשם מנחה אחרת). רב אומר שהיא פסולה לגמרי; ריש לקיש סובר שהיא כשרה, אך לא עלתה לציבור לשם חובה ויש להביא מנחה חדשה; ורבא סובר שהיא כשרה ויצאו ידי חובה. רב הוסיף מקרה נוסף לרשימת הפסולים – אשם נזיר ואשם מצורע שהוקרבו שלא לשמם. לאחר דיון בשאלה מדוע רב מבחין בין אשמות אלו לבין אשם גזילות או אשם מעילות, הגמרא מביאה ברייתא הסותרת בבירור א...

מה שהיה ברור לרבה מצד אחד ולרבא מצד שני – כיצד להבין את דברי רבי שמעון והאם מחשבה ניכרת פוסלת או לא – לא היה ברור לרב הושעיא, שהתלבט בהבנת שיטת רבי שמעון. הגמרא מסבירה מדוע הוא לא קיבל את דעתם של רבה, רבא או רב אשי כהסבר מספק לספקו . המשנה מזכירה שני יוצאים מן הכלל לדין קרבן מנחה שנקמץ שלא לשמה (שבו המנחה כשרה אך לא עלתה לבעלים לשם חובה): מנחת חוטא ומנחת קנאות נפסלות לגמרי אם נקמצו שלא לשמה. מה המ...

דף נלווה קיימת סתירה פנימית בשיטת רבי שמעון בין שתי ברייתות העוסקות במנחה שהוקרבה שלא לשמה – באחת הוא פוסק שהיא כשרה ועולה לבעלים לשם חובה, ובשנייה היא אמנם כשרה אך אינה עולה לחובה. ליישוב סתירה זו מובאות שלוש דרכים מרכזיות. רבה מסביר את שיטת רבי שמעון כפשוטה, ולפיו כאשר ניכר מתוך מעשיו של המקריב שמחשבתו המוטעית לא הייתה אמת, המעשה מבטל את המחשבה והקרבן מוכשר לחלוטין. על גישה זו מקשה הגמרא תשע קוש...

דף נלווה אם כהן לוקח קרבן מנחה שהוקדש לסוג מסוים של מנחה, ונוטל את הקמיצה בכוונה שהיא תוקרב לשם סוג מנחה אחר, המנחה כשרה ויש להמשיך להקריבו על פי ייעודו המקורי. עם זאת, הקרבן אינו עולה לבעלים לשם חובה, כלומר המביא לא יצא ידי חובתו. ישנם חריגים לכלל זה – מקרים בהם מחשבה שלא לשמה פוסלת את הקורבן לחלוטין – והם מנחת חוטא ומנחת סוטה (קנאות) . הגמרא מעלה שאלה: מדוע המשנה משתמשת במילה "אלא" במקום ב-"ו" (...

רבי זירא מעלה שאלה על קרבן שהוקדש עבור במת יחיד: אם הוא נשחט בבמת יחיד, הובא לאחר מכן למשכן, ואז הוצא שוב החוצה – האם מוטלת עליו כעת החובה להחזירו למשכן ולהתייחס אליו כקרבן של במה גדולה על כל דרישותיו הנלוות? בתחילה, הגמרא מציעה שנושא זה עשוי להיות תלוי במחלוקת בין רבה לרב יוסף בנוגע לקדשי קדשים שנשחטו בדרום (במקום בצפון כנדרש) והועלו בטעות למזבח. בסופו של דבר, הגמרא מבחינה בין שני המקרים ודוחה את...

הקדמה למסכת מנחות

בזמן שהמשכן היה בנוב ובגבעון, היה מותר להקריב קרבנות בבמות פרטיות. דין זה נלמד מן הפסוק בדברים י״ב:ט : " כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה ." המנוחה – זו שילה, והנחלה – זו ירושלים. תוספת מילת היחס " אל " בין שני השלבים באה להפריד ביניהם, וללמד שבתקופה שביניהם הותרו הבמות . ריש לקיש שאל את רבי יוחנן: מדוע המשנה אינה מזכירה מעשר שני בתקופת נוב וגבעון ? רבי יוחנן השיב שכאשר...

הגמרא מסבירה את יסוד המחלוקת שבברייתא בין רבי יהודה לחכמים, וכיצד הדעה השנייה של החכמים שונה מן הדעה הראשונה הנאמרת בשם החכמים באותה ברייתא. מקורו של רבי שמעון לשיטתו, המגבילה את הקרבנות הציבוריים שהובאו בגלגל, הוא פסוק ביהושע ה:י, המתאר את בני ישראל מקריבים את קרבן הפסח ימים ספורים לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל . הטעם לכך שמבנה שילה נבנה בקירות אבן בעוד שתקרתו הייתה יריעה בלבד נלמד מפסוקי...

רבי שמעון בן יוחאי סבר שבזמן המקדש היו ארבע מחנות, משום ש־ עזרת נשים נחשבה כמחנה נפרד. אולם בתקופת שילה היו רק שני מחנות. הגמרא מתקשה להבין איזה מחנה, לדעת רבי שמעון בן יוחאי, לא היה קיים בשילה, שהרי מן התורה ברור שלכל אחד מסוגי הטומאה — טמא מת, זב ומצורע — יש תחום ייחודי שבו מותר או אסור לו להיכנס, דבר המצריך שלושה מחנות נפרדים. לבסוף מסיקה הגמרא שדבריו של רבי שמעון עוסקים בנושא אחר לגמרי: שבתקופ...

לפני הקמת המשכן היה ניתן להקריב אפילו בעלי חיים בעלי מום. הדבר נלמד מהיקש בין בהמות לעופות בפסוק בבראשית ח:כ, המתאר את הקרבנות שהקריב נח לאחר המבול, שכן מומים אינם פוסלים בעופות. אולם אם היה חסר לאותו בעל חיים אבר , לא ניתן היה להקריבו. דין זה נלמד מן הפסוק בבראשית ו:יט : "מכל החי." הגמרא שואלת מדוע פסוק זה אינו משמש להוציא טריפה, ומתרצת על ידי מציאת מקור אחר לפסול טריפה . רק בעלי חיים כשרים יכלו...

המשנה פוסקת שמי שמקריב את אשם המצורע מחוץ לעזרה לפני שהגיע הזמן לבעלים להביאו (כלומר, לפני יום השמיני לטהרתו) פטור. רב חלקיה בר טובי מגביל פטור זה למקרה שבו הקריבו לש מו, לשם אשם. אך אם הקריבו שלא לשמו - יהיה חייב, שכן אילו היה מקריבו בפנים, היה קרב כקרבן אחר . רב הונא חולק על רב חלקיה. לשיטתו, אם הקרבן אינו יכול להיקרב לשמו - מפני שעדיין לא הגיע זמנו - הוא גם אינו יכול להתקבל אם הוקרב לשם קרבן אח...