בית התקליט

" הַגַּעְגּוּעַ אֵינְסוֹפִי הוּא, וּלְעוֹלָם לֹא יַעֲזוֹב. הֲרֵי הוּא חֵלֶק מֵעַצְמֵנוּ, בֵּן מִשְׁפָּחָה, חָבֵר קָרוֹב". כך כותבת רחל שפירא. הגעגוע הוא חלק בלתי נפרד ממערכת ההפעלה האנושית: מצטבר עם השנים, משנה צורה, אבל הוא כאן כדי להישאר. ולעיתים, מתוך הגעגוע נולד שיר.

לא מזמן נסעתי עם טל, הבת שלי, לחגוג יחד את ימי ההולדת שלנו בניו זילנד. שלושה שבועות לתוך הטיול, פרצה אצלנו בקודש מלחמת אירן השנייה, ו"נתקענו" עוד קצת בגן עדן הניו זילנדי. חשבתי שזו סיבה מספיק טובה טובה מספיק  כדי לדפוק על דלתות מרום ולדבר מעט על גן עדן של מעלה, גן עדן עלי אדמות, גן עדן של נצח נצחים או של כמה שניות מתוקות.... 

התחנה האחרונה במסע אל החושים, עוצרת בעיניים: אל מה שאנחנו רואים דרכן, אל מה שאחרים רואים דרכן בנו. אחרי הכל, המבט שלנו מסגיר: עצב, שמחה, פחד, התרגשות – כל אלה עוברים דרך העיניים, שלא במקרה מתהדרות בתואר "ראי הנפש". אפילו אפלטון ואריסטו ראו בעיניים לא רק איבר חישה אלא שער פנימי - מקום בו העולם החיצוני והעולם הפנימי נפגשים. 

בתחנה הרביעית במסע אל החושים, נעסוק בחוש המישוש, המתייחס לאיבר הגדול שיש לנו – העור. קו הגבול וגם נקודת המפגש, המקום בו העולם נוגע בנו ואנחנו נוגעים בו בחזרה. הערב נלך בעקבות המגע, כי אחרי הכל "כולנו זוקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע" .

טעם כמעט תמיד מתחיל בבחירה - לפעמים אנחנו מחליט לטעום מתוך סקרנות, לפעמים מתוך הרגל, ולפעמים סתם כי זה מה שמונח על השולחן. יש טעמים שמיד מרגישים נכון, אחרים דורשים מעט סבלנות, ולפעמים גם קצת אומץ. הערב נלך בעקבות הטעם, החוש הכי מוסיקלי שיש. אחרי הכל, גם מוסיקה היא עניין של טעם אישי...                                               

התחנה השניה במסע אל החושים, עוצרת בריח - חוש עמוק הפועל באופן מידי, חודר למאגר הזיכרונות ומסוגל להחזיר אותנו באחת לבית בו גדלנו, לאנשים שכבר אינם או לזכרון שנדמה היה ששכחנו, הרבה לפני שהמילים מצליחות להכניס מעט היגיון. הוא גם זה שמזהה סכנה, שמסגיר שקר, כמו אצל פינוקיו שהאף מתארך בכל פעם שהאמת מתעקמת.                                                                 

נדמה לנו שאנחנו מבינים את העולם דרך מחשבות ומילים, אבל בראש ובראשונה אנחנו מבינים אותו דרך החושים: השער שלנו למציאות. הערב נצא לדרך עם סדרת תוכניות חדשה, שכל כולה מסע אל החושים. כל תוכנית או תחנה בדרך, תוקדש לחוש אחר המרכיב את החוויה האנושית, וכמו תמיד נעזר במוסיקה, כדי לייצר רגעים קטנים של אושר. ובתחנה הראשונה – השמיעה.

הלכנו כולנו לצפות בסרט A Complete Unknown, על בוב דילן. באחת הסצנות דילן מבקר את וודי גטרי בבית החולים, ושר את Song to Wood  שכתב לכבודו. אהבתי את הרעיון שמוזיקאי מקדיש שיר לקולגה, הלכתי לבדוק אם יש עוד שירים כאלה ומסתבר שיש לא מעט.... 

בתחנה האחרונה במסע אל ארבעת היסודות, נפגוש את האש על שלל צדדיה. זו המעניקה חום, אנרגיה, השראה ותשוקה, וזו העלולה לשרוף ולהותיר חורבן. אש המופיעה כשלהבת נר רומנטית, או חלילה כשריפה גדולה. אז יאללה, בואו ונצית קצת אש...  

בתוכנית השלישית בסדרה, ננסה לאחוז באוויר  – יסוד שקוף, בלתי נראה וחיוני כל־כך; סמל לחופש, למחשבה ולרוח האנושית. נרגיש את הרוח, נקשיב ללחישותיה וננסה למצוא יחד את התשובות שהיא נושאת עימה... 

התחנה השניה בסדרת היסודות, עוצרת במים. יסוד חמקמק, רב ניגודים, שמחזיק בתוכו דבר והיפוכו: המים מעניקים חיים אך גם מציפים ומחריבים,  מחממים או מקפיאים כקרח, שקופים ומסתירים סוד במעמקים. בניגוד ליציבות האדמה, המים מלמדים עד כמה החיים שלנו בתנועה מתמדת. 

  במשך אלפי שנים הביטו בני האדם סביבם,ניסו להבין את העולם, וחילקו אותו לארבעה יסודות: אדמה, מים, רוח ואש. ארבעה מרכיבים פיזיים המשמשים גם כסמלים ליציבות, תנועה, רגש ותשוקה. בתוכניות הקרובות נצא למסע בעקבות ארבעת היסודות, ונתחיל בזה שמחזיק את הכל - האדמה.

פנים רבות לו, לצבע האדום– תשוקה, כמיהה לאהבה, תמרור אזהרה, קריאה למהפכה או סתם כוס יין מנחמת. ב"מסיבה הסיום" של סדרת הצבעים, ניתן לאסוציאלציות להוביל, ונצבע את העיר באדום. 

ברוכים הבאים לפרק נוסף בפלטת הצבעים, וכמו דורתי נצעד גם אנחנו בדרך האבנים הצהובות, רק כדי לגלות שהאושר נמצא בחזרה הביתה אל עצמנו, אל חיים פשוטים וכנים. 

שוב אני יושב מול הדף הלבן, מנסה למצוא נקודת אחיזה, משהו להתחיל ממנו. מצד אחד, יש משהו מרתיע בדף הלבן, הריק, שממתין לך שתמלא אותו. מצד שני, הדף הלבן הוא גם הזמנה לחלום, לדמיין, הזדמנות למשהו חדש. הערב נאמץ את דברי המשורר הצרפתי פול ולרי שקבע כי  "הלבן הוא לא צבע, אלא האפשרות לכל הצבעים", ונצא יחד  למסע אל תוך הלבן 

הירוק היום ירוק מאוד, כותבת לאה גולדברג בשיר "למחרת" וממחישה בעזרת הצבעים את הניגודים שבין תקווה לייאוש, בין העבר לעתיד, בין סערה לשקט. ועד בוא השקט, היא מוסיפה ש"לא קל לנשום ומאוד לא פשוט לחכות"...  אז לא נחכה, נמשיך במסע הצבעים, וכמו יורם ארבל נצבע את השלכת בירוק, ולא רק אותה.                                                                               

ממשיכים לדפדף בפלטת הצבעים, לערב כחול עמוק: כחול מיני, כחול של שמיים, blue מלנכולי או סתם כחול אופנתי שמשדר רוגע ואמינות - הכחול כאן כדי להשאר. פרק שני בסדרה  

ב – '66 מוציאים הרולינג סטונס את Paint It, Black  שעושה את דרכו במהרה אל צמרת הבילבורד האמריקאי ומצעד הסינגלים הבריטי. השיר, המתאר אבל שאדם חווה בעקבות אובדן, מבטא עצבות וייאוש בעזרת שימוש בצבע השחור כמטאפורה, ולוקח אותנו למקום בו כל הצבעים נעלמים, והחיים הופכים למסך אפל שמסתיר את כל מה שיכול היה להיות... צבע ראשון בפלטת הצבעים 

  אחרי שגילינו את המרחבים הפראיים של המערב, גילינו את קסמי המזרח, והקשבנו לרוחות הצפון – הגיע הזמן לצאת למסע האחרון. והפעם נרד דרומה: אל עיירות הפיתוח, אל השקט האינסופי של המדבר, אל המוזיקה החמה של ניו אורלינס, ואל כל אותם מקומות שיכולים להפשיר גם את הלב הקפוא ביותר... 

בתחנה השלישית של המסע "לכל הרוחות" נושבות רוחות אחרות: שקטות, קרירות, נושאות ניחוחות של הרים, ערפל, שלג וגעגוע.  מצד שני, אומרים ש"מצפון תפתח הרעה", אז לך תדע.... כך או אחרת, הערב "נאחז בתקווה של הבוקר, נאחז ברוחות הצפון" 

לכל הרוחות - תחנה שניה: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", כתב יהודה הלוי ממקום מושבו בספרד, ואנחנו הולכים אחרי ליבו ויוצאים הערב לקדמה. סוג של ערב מזרחי... 

בבראשית, פרק י"ג, מבטיח אלוהים לאברם: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם: צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם". לימים בוחר הרבי מלובביץ במילים "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָה" כסיסמא החב"דניקית, מעודד את חסידיו להעצים את מפעל שלוחי חב"ד ולפתוח בתים ברחבי העולם.       ...

אנשים זוכרים סיפורים, הרבה יותר טוב מאשר עובדות, מספרים, סטטיסטיקות או הקשרים.   למה זה קורה? מה יש בו בסיפור, שגורם לנו להקשיב? מה הופך סיפור, לסיפור טוב? לכזה שנזכור לאורך זמן? האם לסיפור יש את הכוח לעשות הבדל? להשפיע עלינו באמת?  שאלנו קבוצת סתתים הדופקים על סלע: מה אתם עושים?                                                                                                                       ...

יושבים נרגשים באולם, האורות כבים, הקוסם עולה על הבמה, מרים את שרביט הקסמים ולוחש מילה שממלאת את ליבנו התרגשות גדולה: "אבראקדברא!" ולפתע, מתערער עולמנו. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מציאות, לא מסביר את מה שעינינו רואות. משהו אחר קורה. לא מוסבר. קסם. 

השעות הקטנות של הלילה הן אולי הגדולות באמת. בשעות הקטנות של הלילה העולם את ההגה שומט. לילה, התחנה האחרונה במסע לאורך היממה.                                                                                                                                                          "היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ, מקבל הוא רשמי הסביבה ומתעשר ומתגדל על ידם. הלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים...