נפלאות לפרשה - לימוד עלון נפלאות

הכוונה הכללית של כל המצוות היא להתדמות אליו יתברך ולהדבק במדותיו. לכן, יש למצוא את שרשה של כל מצוה שאנו מקיימים, ובוודאי של מדות הלב העיקריות, אצל ה'. יסוד היסודות הוא יראת שמים - אך כיצד ניתן למצוא אצל ה' יראת ה'? האמירה המפתיעה שה' מפחד מעצמו (יש לו יראת ה'...) נותנת מבט חדש על היראה, על התהו הטמון בתהומות הנפש ועל הכח להביא את ה"אורות דתהו" ולהלביש אותם ב"כלים דתיקון" כדי להביא גאולה לעולם.

"אדם לעמל יולד". אליפז אומר לאיוב, שמיצר על יסוריו, שהאדם נולד עלול לחטא וליסורים שבעקבותיו. חז"ל מפרשים כי העמל כאן הוא עבודה קשה, ומציעים שלש אפשרויות עמל עבורן נברא האדם - עמל מלאכה, עמל שיחה ועמל תורה. ה'פסק' הוא שאדם נברא לעמל תורה, אך באמת בכל עמל בא לידי ביטוי הכח היצירתי והבורא שבאדם ורק על ידי חיבור של שלשת סוגי העמל (כפשוטם וגם כשלשה קוים בעבודת ה') מתגלה בשלמות מעלת האדם בעולם. מאת איתי...

בצווי "לך לך" נקרא אברהם - ואחריו כל יהודי - להסתלק מהבקורת שלו על המציאות הסובבת ולהתבונן בחסרונות הקיומיים שלו. ההכרה שכל מציאותי מושתתת על חסרון מבטלת את מציאות האדם המודעת ומביאה אותו אל השרש הגבוה של נשמתו, ודווקא משם הוא מסוגל לצאת ולפעול על העולם כולו שפע טובה וברכה

שנת השמיטה היא שנה של חיזוק האמונה בה', שנה של מנוחה ובהיותה "שבת הארץ" היא גם שנה של תענוג ("וקראת לשבת ענג"). הסדר של אמונה-מנוחה-תענוג (ראשי תיבות *אמת*) הוא תהליך נפשי עמוק - האמונה המוחלטת מאפשרת מנוחת הנפש ומנוחת הנפש מאפשרת תענוג רוחני וגם תענוג גשמי אמתי, שהוא בסופו של דבר תענוג פוררה ומוליד. התהליך הזה, שמתחדד בשמיטה, הוא גם התהליך של הקשר הנכון בין איש ואשתו ובעצם של כל עשיה נכונה, מדויק...

ביאת המשיח תלויה ביכולת שלנו לאמץ, בתוך ראית העולם המציאותית והמפוכחת שלנו, את ההכרה ש"הצמצום לא כפשוטו" - הכל טוב, הכל אור והכל ה' (בלי 'לזרוק' את תמונת העולם שלנו). הפרדוקס הזה בא לידי ביטוי באמונה של המשיח שבתיקון של פרט אחד ניתן להביא הגאולה השלמה לעולם כולו - אמונה שהופכת אותו לדרוך, ערני ומסור מאד, באופן פרטני, לכל יהודי הדורש טיפול ולכל בעיה הדורשת פתרון

כל העיסוק בעבודת הקרקע הוא אמונה - "מאמין בחי עולמים וזורע". אך בשנת השמיטה צריך לעלות לקומה אחרת של אמונה - 'מאמין בחי עולמים ואיזו זורע'. האמונה ה'רגילה' היא תפלה המלווה את העשיה, אך האמונה של השמיטה, בה אדם מסוגל למשוך את ידיו מהעשיה, באה לידי ביטוי בנקיון כפים - משא ומתן באמונה. האמונה היא ה'רגילה' היא בסוד "כתר כהונה", כתר 'דתי' של עבודת ה', אך האמונה של השמיטה באה לידי ביטוי ב"כתר שם טוב" -...

קור הוא דינים - הרגשה של צמצום הנוכחית האלקית. המים של עולם האצילות הופכים בעולמות התחתונים לשלג, כפור וקרח (בסדר גובר והולך של קפיאה). אכן, בסופו של דבר, "ישלח דברו וימסם" - הדינים נמתקים והכל חוזר למים של אמונה וחסד. בתוך התהליך הזה עבודתנו להמתיק את הדינים רמוזה בביטוי "כפור כאפר יפזר", שיש בו כוונה סודית של המתקת פר דינים (החוזרים בכל מלה) על ידי שלשה שמות קדושים - הוי' (כו במלה כפור), אהיה (כ...

הגבוה בין ארבעת המינים הוא הלולב ודווקא עליו מברכים - "על נטילת לולב". הלולב נמשל למי שיש בו תורה (טעם) ואין בו מעשים טובים (ריח) - ובכל זאת יש בו מעלה גם על האתרוג שיש בו תורה ומעשים טובים, טעם וריח. מדוע? הגובה האמתי, ובעיקר הכח להתנענע ולנענע את כל המציאות, שייך למי שמתמסר לתורה בטהרתה. שינוי תפיסה אמתי מתחולל דווקא בלימוד השמח והמשוחרר, הלימוד של מי שיש לו בעולמו תורה בלבד (לפחות בזמן הלימוד)....

ב"מעשה הצדקה" עושים שם קדוש: י - מטבע הצדקה. ה - יד הנותן. ו - זורע הנותן המושטת לעני. ה - יד המקבל. ההתבוננות בתהליך הזה ובמהותו חושפת שבעצם ה' הוא הנותן לעני, ונותן הצדקה רק זוכה בשותפות בתהליך שקורה דרכו, עם שכר גדול על כך. העמקת ההתבוננות בענין חושפת דרכים וכוונות נכונות בנתינת צדקה, כ"שהכל לפי רוב המעשה" - "המעשה הוא העיקר" בריבוי צדקה עוד ועוד, ו"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

בליל יום כיפור אומרים לכהן הגדול "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". לפי קבלה, הפסוק הזה רומז על עבודת הנסירה ובנין המלכות (ה'בית', "ביתו זו אשתו"). כשעושים נסירה בפסוק עצמו גורעין את ה"לא" מחלקו הראשון ומוסיפין לחלקו השני ואז מתברר כי 'אם ה' יבנה בית - לא שוא עמלו בוניו בו'. רצונו של ה' לשכון במעשה ידינו דווקא, ולכן יחד עם בנית ה' גם עלינו לעמול - כך עושים לה' יתברך דירה בתחתונים

בראש השנה ממליכים את המלך. אפשר לעשות זאת כמו עבד שמקבל את מלכות האדון. אפשר לעשות זאת כמו עם, שבקיומו ורצונו תלויה עצם המלכות. אבל אפשר לעשות זאת כמו מלכה, שבקיומה ובתפקודה הראוי מרוממת את המלך ומאפשרת לו להיות מלך. האפשרות האחרונה, הפנימית ביותר, היא הדרך המיוחדת לעם ישראל בהמלכת ה'. מאת איתיאל גלעדי

בכל דרכיך דעהו. תשפ"ב (782) בגימטריא פעמיים "בכל דרכיך דעהו". ואכן, אפשר לזהות שתי קומות-מדרגות של "בכל דרכיך דעהו". בכלל, את עניני העולם הזה אפשר לקיים באופן של "בכל מעשיך יהיו לשם שמים" - עניני החול נשארים חולין, אך הם מדרגה לקדושה שתתגלה אחר כך, מעין "הכשר מצוה". אמנם, אפשר גם לזכות ל"בכל דרכיך דעהו" - לפגוש את ה' בתוך מעשי החול עצמם. האריז"ל אומר שאת ה' פוגשים דרך המצוות שסובבות את דברי הרשות,...

איך ממליכים את ה' בראש השנה? אפשר להבין שה' הוא מלך - ואני רק צריך להיות עבד. יותר עמוק לדעת ש"אין מלך בלא עם" - עלינו להיות העם של ה', להכתיר אותו, ורק כך הוא מלך. אבל יש עוד עומק - 'אין מלך בלא מלכה', ועלינו להיות אשה-מלכה ראויה, יפה ושמחה, למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

אלול* בגימטריא *בינה* - שהיא המפתח של תשובה ושינוי, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". בארבעים ימי התשובה ועבודת "אניד לדודי ודודי לי", מראש חדש אלול עד יום כיפור, ישנן שש עליות בתוך הבינה עצמה, עליות של התובנה שמעוררת אותנו לתשובה מתוך שמחה. מאת איתיאל גלעדי

הבעל שם טוב מסביר שבעניני עבודת ה' יש לנהוג ב"רוח גבוהה", "ויגבה לבו בדרכי הוי'", בעוד בעניני עולם הזה יש לנהוג ב"נפש שפלה". כך נוהגים תלמידי אברהם אבינו. לעומתם, תלמידי בלעם נוהגים ב"נפש רחבה" בעניני עולם הזה, אך משום "נפש שפלה" אומרים שאינם ראויים לקיים מצוות. כח ישראל המלכותי הוא "ויגבה לבו בדרכי הוי'", ומי שלא מוכן ללכת בגדולות מעיד שבדקות חסרה לו האמונה בה'. שיעור מאת איתיאל גלעדי

הגמרא אומרת שיש שבעה דברים המכוסים מן הבריות. שבעת הדברים מכוונים כנגד שבע מדות הלב, והתבוננות בהם מגלה שדווקא הכיסוי ואי-הוודאות בנוגע אליהם הם המקיימים את העולם. מאת איתיאל גלעדי

התנא דבי אליהו משוה את "ויגרש את האדם" לגירושי אשה. הרבי ר' בונים מסביר שכפי שאשה נקראת אשה גם אחרי הגירושין מהאיש כך האדם נקרא אדם גם אחרי הגירוש מגן עדן. הרמתים צופים מסביר באריכות את כוונת הרבי ר' בונים - בגירושין כדת משה וישראל מקבלת האשה קשר לתורה שמאפשר לה להמשיך לחיות, להשתקם ולבחור בבן זוגה האמתי, וכך גם האדם אחרי חטאו קבל מה' כח לעבוד את עבודתו בעולם הזה וכך להגיע לעבודת ה' גבוהה יותר. מא...

יש קשר בין החכמה והעשיה - "כלם בחכמה עשית" - ויהודי צריך לעשות את כל מעשיו בחכמה. חכמה היא גם כח הראיה, ובכל מעשה יש "חכמה בראש" ו"חכמה בסוף". הראיה בהתחלה מלאת יראה - מה יהיה בסופו של המעשה? האם התוצאות תהיינה טובות או שליליות חלילה? האם המעשה מוצדק. אך בסופו של המעשה באה ראיה מסוג אחר, "חכמה בסוף", שמסתכלת במבט אוהב על מה שנעשה, בוחנת אותו לפרטיו ונותנת את המשקל והערך הנכון לכל פרט ופרט, וכך מבי...

פרק ה' של מסכת שבת חותם בסיפור אודות פרתו של רבי אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאה בין קרניה שלא ברצון חכמים. בבבלי ובירושלמי יש דעות שונות, מן הקצה אל הקצה, לגבי פרטי המעשה ומשמעותיו. אדמו"ר הזקן מביא את המעשה כדוגמה ראשונה לריבוי תעניות תשובה על דבר קל ואחריו מביא עוד שתי דוגמאות והרבי מרחיב ומדייק בשלש הדוגמאות כסדר של תשובה במחשבה, דבור ומעשה.

באגרת התשובה מתאר אדמו"ר הזקן קומות של תשובה, זו על גבי זו, אך באמת ההבנה השלמה של התשובה על כל קומותיה נוגעת כבר לראשית התהליך - "התחלת מצוה התשובה ועיקרה" היא "לשוב עד ה' באמת ובלב שלם", ורק המבט השלם והכולל של התשובה מאפשר לעשות זאת.

איתיאל גלעדי בשיעור מתוך עלון נפלאות לפרשת עקב

ז"ך שנים ל-ג' תמוז תשנ"ד הם הזמן להתבונן בסוד המספר כז - מספר שהרבי מליובאוויטש מאד אהב, בהיותו השלמות של שלש (מספר-היסוד שהרבי הכי אהב), שלש פעמים שלש פעמים שלש. התבוננות בשלישיה העיקרית - ישראל, אורייתא וקוב"ה - בהתכללות שבה ובהופעת סוד ה"זך" בכל אחד מרכיביה. איתיאל גלעדי בשיעור מתוך עלון נפלאות לפרשת קרח