Intॐe | INTO ME אפרת וכטל

טיול לבד, שאלי אותי כיצד. אני מראש מתנצלת, פה אתן לא תשמעו את חמשת הטיפים הכי חשובים לאיך להחזיק שני מנעולים או להסתובב עם גז מדמיע ותמיד להגיע לבית חב"ד לנחיתה רכה. את זה אפשר למצוא בגוגל ולדבר עם הצ'אט, אני כאן כדי לדבר מהלב, ולהעניק לכן הצצה לתוך הלב, כשהוא מטייל לבד. איפה קל לי להישאב, ללכת לאיבוד ולמסמס את החוויה של הלבד, גם אם אני מטיילת לבד, איך וממה להימנע, איפה להשקיע תשומת לב וללמוד לרדת...

לא נרדמת בלילה מיותר מדי מחשבות? לא מצליחה להתרכז בכלום כי המוח כל הזמן חוזר ומנתח את אותה סצנה בראש- מה יכולת להגיד אחרת או מה את יכולה לעשות שיבטיח תוצאה רצויה? המוח שלך בסך הכל מנסה לשלוט בתוצאה ולכן הוא תקוע בלופ של מחשבה, שגם שומר עלייך מבאמת לפעול ולעשות וגם מנסה לשמור עלייך, שאם תצפי את כל הסכנות והתוצאות שיכולות להתרחש, אולי תהיי הכי מוכנה שיש. אבל האם באמת תהיי מוכנה ואת יכולה להתכונן או...

מה היית עושה אם רגע לפני טיסה עם חברה, היא היתה נאלצת לבטל לך? כי זה מה שקרה לי, ודווקא בגלל שכבר הייתי לבד בהודו, רציתי והתרגשתי מהחוויה המשותפת. איך התמודדתי עם השינוי, עם חוסר הוודאות, עם הארעיות, מושג ה אניצ׳ה בבודהיזם, ועם ההבנה שהכל משתנה כל הזמן ואולי הכל כאן לטובה? או לפחות למטרה? מה שנקרא- "נחיה ונראה". ליחצי פליי ובואי להאזין לרגע מהחיים שלי, ולא רק להקשיב לתובנות מהספרים אלא לראות איך מ...

אני מודה נמאס לי לשמוע "אני לא אוהבת את עצמי", "אני לא מסוגלת", "אין לי בטחון עצמי", "לא נוח לי עם עצמי" "אני מקנאה" ו"הלוואי עליי", והחלטתי פשוט לעשות פרק שירכז את כל הטיפים שאני סרקתי ולמדתי על בשרי, כל מה שאני יכולה להעיד שעזר לי לפתח ולשמר בטחון עצמי בריא, כזה שיגרום לי להרגיש נוח בעורי, ובאמת לצאת מהבית כשאני מרגישה בטוחה ונינוחה. אז הכנתי לך את רשימת הכלים לפיתוח בטחון עצמי, ובאמת שאלו דברים...

העולם כמו שהכרנו אותו השתנה, הטכנולוגיה השתלטה עלינו ולכך תוסיפו את ההתבגרות ותגלו שמגיפת הבדידות מאיימת על כל אחד מאיתנו. כל כך הרבה מרגישות בודדות, אז קודם כל תדעו שאתן לא לבד ושיש מה לעשות עם זה, ואיך לשפר את הסטטוס החברתי שלכן. ובכל זאת מה קורה כשהחברות מסביבכן מתחתנות ואתן לא, מה קורה כשהן עוברות דירה ומה קורה כשאת מבינה שנשארת חברה רק בגלל העבר אבל לא חשבת על העתיד שלך? בואי להאזין לפרק שיעש...

אני לא נוטה לארח הרבה בפודקאסט, אבל כשהטקסטים והתהליך של מושיק גלאמין קופצים לי ברשתות החברתיות הרגשתי שזה תמצית האינטומי שאני מנסה ללמד ולדבר, והנה אדם שחי את האינטומי הלכה למעשה. מי שהכרנו בתור סטייליסט ומעצב פנים, איש צבעוני וססגוני, כריזמטי, נשאר עם אותה הכריזמה, אבל עכשיו במקום להלביש אנשים הוא זה שמוריד ממנו שכבות. איך הגיע תהליך המינימילזם שלו, הבחירה לטייל לבד ומה היא לימדה אותו, השחרור מה...

"אוף יואו איזה חום, גיהנום", "איזה סיוט הפקקים האלה", "וואו הבוס מחרפן אותי, חייבת כבר להגיע ולעשות איתך קפה לספר לך הכל", "והחתונה? בסדר נחמד אבל למה כל כך רחוק ובשטח פתוח וגם לא היה לי מה לאכול". מכירות את כל המשפטים האלה? אולי אפילו מזהות את עצמכן בתוכן? ככה, בלי לשים לב, הפכתן את התלונה לחלק בלתי נפרד מהשפה שלכן? זה בסדר, זה קורה וזה גם חשוב לאוורר ואפילו להתלונן בקול רם. יש דברים מעצבנים ורצו...

"אוי, מעניין מי שוב השאיר את החלב הריק במקרר..." "כל הכבוד לך שכבר חזרת לעבודה, אני לא הייתי מסוגלת להשאיר את הילד שלי לבד בבית". מכירות את העקיצות האלה? את הרגעים שבהם מישהו זורק הערה שמקטינה אתכן, וחלילה אם תגידי שזה לא סבבה בעינייך- כי אז את מיד תהיי "הכבדה", זאת ש"אי אפשר לצחוק איתה", זאת ש"נו, מה את כזו רגישה!". איזה מעצבן שעושים לנו את זה, אבל אם נהיה כנות אנחנו עושות את זה גם לא מעט. הפעם ב...

זה לא את מי אני מרצה, זה מה אני רוצה. רובנו גדלנו בתוך עסקה לא כתובה: תהיה טוב = תהיה אהוב. למדנו שהערך שלנו נמדד בציון, בעזרה לאחר, בשתיקה כשלא נוח לנו. הפכנו לאנשים שמתעדפים את כולם חוץ מאת עצמם, מתוך פחד עמוק שאם לא נרצה- לא תהיה סיבה לאהוב אותנו. אבל ריצוי הוא לא טוב לב, הוא הישרדות. וכשאנחנו מרצים, אנחנו לא באמת נוכחים; אנחנו הופכים לצל של הצרכים של מישהו אחר. הגיע הזמן להפסיק "להופיע" כדי לק...

אם היה אפשר פשוט “לצאת מזה”- אז לא היינו נשארות שם. כשאומרים לנו שמחשבה בוראת מציאות קיימת, זה מאוד מקשה על הרגע בדכאון בו אנחנו אמורים להבין שהמחשבות שלנו הן לא אמיתיות, שיש לנו מקום בעולם ושהעולם לא באמת מסוגל להיות בלעדנו. איך שוהים בדכאון ומוכנים לקבל את התקופה ולא רק לצפות "לצאת מזה כבר", איך אפשר לתמוך בחברה שבדכאון ובאמת להיות שם בשבילה בחושך מבלי הצורך להוציא אותה מזה, אל האור....

לכבוד פסח ובוא האביב, אני מחזירה לכן את אחד הפרקים שהכי אהבתן, שיעורים לחיים טובים יותר שיעזרו לנו לצאת מהמצרים שלנו אל עבר חופש ובחירה אמיתית בעצמנו, בהשראת האסטרטגיה לחיים של המנטור הבינלאומי דין גרסיוזי. ליחצי פליי ובואי להשתחרר ולפרוח עם האביב See omnystudio.com/listener for privacy information.

83 פרקים עברנו ביחד ומעולם לא דיברתי על תזונה, מתוך בחירה מודעת לא להכניס שיח על משקל, קלוריות ומה נכון לכל אחד ומה האידיאל.  ועכשיו כשאנחנו בעיצומו של מבצע שאגת הארי שמלווה בירידה תכופה למקלטים, חוסר שינה, סטרס והמון דאגה- הגיע הזמן לדבר על מה שכולם ממהרים לשלוף מהמותן כפתרון קסם לכל הצרות- ״אני באכילה רגשית״.  כל לחץ, כל עייפות, כל שעמום, כל חוסר וודאות- ייפתר על ידי אכילה רגשית ש״מאוש...

"אין לי אוויר!"- זה ביטוי שאנחנו משתמשות בו בצורה יומיומית, בלי לחשוב על כמות הרגעים שבהם אין לנו אוויר, ועל הנשימה שלנו. למדנו לשמוע שנשימת קופסה היא דבר שמרגיע אותנו בזמן חרדה וכדאי לנשום עמוק ולאט כדי להרגיע את מערכת העצבים, אבל מה אם זה רק מלחיץ אותי יותר רק לנסות ולא לדעת אם הצלחתי? מה אם אני לא יודעת לנשום מלכתחילה? ומה אם מעולם לא בחנתי או הייתי מודעת לנשימה שלי?  הנשימה זו פעולה לא רצ...

ושוב אנחנו בתוך מלחמה, היה נדמה ששנתיים וחצי יבנו לנו חוסן, אבל נדמה שזה בדיוק ההיפך. אנחנו מתעייפות מלשמור על חיוך בתוך החרדה, ונאלצות להתמודד שוב עם איום אמיתי, חוסר שינה וחרדה קיומית. אז היי, החלטתי להקליט פרק במיוחד בשבילכן, שיענה על כל השאלות, התחושות והרגשות שמלחמת "שאגת הארי" מביאה איתה, מהתמודדות עם חוסר וודאות, דרך החרדה, האכילה הרגשית, הפומו, העשייה של האחרים, מיניות וחרמנות, אל הבדידות,...

בפעם האחרונה שטיילת בחו"ל, האם היה משהו שעשית קצת שונה? שהרשית לעצמך קצת יותר להתלבש? קצת יותר לצחוק בקול רם? אולי לשיר או לרקוד ככה סתם כי אף אחד לא מכיר אותך אז מה זה משנה? חו"ל זו המסיכה שלך ברגע הזה, המסיכה שמאפשרת דווקא לאני האמיתי שלך לצאת. בפורים אנחנו אמנם שמים מסיכה, דבר שתמיד נשמע בקונוטציה שלילית של זיוף, אבל דווקא המסיכה הזו יכולה להיות שער לחיבור הכי עמוק שלנו, להיזכר מי האני האמיתי ש...

תגידי, את שומרת על התזונה שלך? בודקת כמה חלבון יש ביוגורט ומתמידה בפילאטיס? אז בטח לא תשמחי לדעת שכל זה לא שווה כלום אם את אוכלת את אותו הסלט המזין מול החדשות או מול כל תוכן מעורר אחר, ולא משנה כמה קלוריות יש בו, זה עדיין משמין. בנטפליקס עלה הדוקו על סדרת הריאלטי "אמריקה נקסט טופ מודל", כולם מזדעזעים מהיחס לדוגמניות, מההתעמרות של טיירה בנקס בקולגות שלה, מעידוד הפרעות האכילה ומהזלזול בהטרדות מיניות...

"האם כשהעיניים שלנו פקוחות אנחנו באמת רואים? והאם כשהן עצומות אנחנו בהכרח לא רואים?" זה המוטו שלי שאני מאוד אוהבת להסביר באמצעותו את חשיבות ההתבוננות וההקשבה פנימה, כיבוי רעשי הרקע, הקולות, הביקורות, הטו-דו ליסט ושאר ירקות. במסעדת החושך, במרכז נא לגעת- פגשתי את אריאלה טוחולוב, עיוורת מלידה, שהוסיפה לי על המשפט את המקום של 'אם אנחנו לא רואים- אנחנו עדיין רוצים שיראו אותנו'. והחלטתי להזמין אותה לשיח...

מרגישה לפעמים שאת תקועה בתוך לופ? שלא משנה אם התחתנת או עברת דירה והחלפת מקצוע, כל התפאורה שונה אבל עדיין את מרגישה שאת בלופ משחזרת את אותן חוויות ילדות ואת אותם הדברים שרק בגללם שינית מקצוע, זוגיות, תפריט, וכו'? זה הלופ. הפרק אני מארחת את מרינה גורוביץ', וביחד אנחנו צוללות אל תוך "הלופ". אותה דמות שבנינו לעצמנו עוד כשהיינו ילדות כדי לשרוד, כדי שיאהבו אותנו, כדי להרגיש מוגנות. איך משתחררים מהלופ ה...

זוכרת את הפעם הראשונה שנהגת? את הפעם הראשונה שטסת לחו"ל? את הנשיקה הראשונה שלך? את הפעם הראשונה בחוף הים? ההתרגשות, ההתלהבות, הסקרנות שהציפה אותך? מתי בפעם האחרונה איפשרת לעצמך לחוות את התחושה הזאת? האם מרוב התבגרות, הרגלים והליכה בתלם האוטומטי כבר שכחת מה זה בכלל להעז, להוסיף ולהתנסות? מה זה להתרגש? וזה לא צריך להיות גדול, זה יכול להיות לעשות משהו בפעם הראשונה כמו ללבוש צבע שעוד לא לבשת או ללכת ל...

איזה פחד זה להיכשל, להפסיד. זה כל כך מפחיד עד שלפעמים נוותר מראש ונחליט לא לנסות, רק שלא ניכשל. אבל מי החליט מהו כשלון ומהי הצלחה?  אנחנו חיות בעולם שסוגד להצלחות מהירות, לפירות שמוגשים לנו על מגש של כסף ולתמונות "אחרי" מושלמות. אבל האמת היא שהפירות הכי מתוקים הם אלו שהשקענו בהם זיעה, אלו שהרווחנו בזכות חובת ההוכחה לעצמנו. בין אם זה אגרטל עקום שיצרת במו ידייך או קריירה שחלמת עליה ולא קרתה &nd...

מתי בפעם האחרונה חיכיתן בתור בסופר או בקופ"ח, בלי לבהות ולגלול במסך הטלפון? מתי רק ישבתן, בהיתן בקיר ונתתן למחשבות שלכן להיות אלה שישעשעו אתכן?  דור הסמארטפונים לא היה אמור לדעת שעמום מה הוא, אבל מסתבר שבדיוק ההיפך. היום אנחנו לא יודעות להשתעמם, לא יודעות להכיל שעמום ולא יודעות לצאת מהשעמום ולצמוח מתוכו אל תוך העשייה. שעמום זו אחת התחושות שאנחנו הכי מהר נרצה לפוגג, היא לא נעימה לנו והיא בעיקר...

למה דברים רעים קורים לאנשים טובים? האם בגלל שמישהי עשתה מעשה רע, גנבה, בגדה, שיקרה או סתם ריכלה- עכשיו היא תיענש? אוטובוס יפגע בה והקארמה תחזיר לה?  אז זהו שקארמה היא לא "כלבה", היא לא פנקס דוחות של אלוהים והיא בטח לא שכר ועונש. המשמעות האמיתית של קארמה היא פעולה. זו התוכנה שכתבת לעצמך בחוסר מודעות, הדיסק שצרבת בו זיכרונות ותגובות אוטומטיות, ועכשיו הוא פשוט מתנגן בלופ ומנהל לך את החיים. קארמה...

היום יש לרווקות פתרון להקמת משפחה, הן יכולות להביא ילד לבד וזה בהחלט מבורך. והחברה נדלקה על הרעיון. אבל מה עם רגע לשאול את אותה אשה או גבר, האם אתם בכלל רוצים ילדים? למה זה נלקח כדבר ברור מאליו שכל אחד ירצה להיות הורה ולמה כשאישה אומרת שהיא לא רוצה ילדים, התשובה האוטומטית היא "את מדברת שטויות" או "את תתחרטי על זה"? זה לא פרק שמצהיר לאל הורות או שמפציר בך להביא ילד לבד, אלא, כמו תמיד, מעודד לחשיבה...

כולם מדברים על זימונים, על גזירה והדבקה של תמונות ללוח חזון, להסתכל, לדמיין ואז יום אחד זה יתגשם. אבל מה בתוך התמונה? איך את באמת רוצה להרגיש? את רוצה להתעשר? מהמם! איך? ובכמה? ולמה? את רוצה לאכול בריא? ברור! זה חשוב. אבל מה זה אומר בשבילך? ואת רוצה זוגיות טובה? איך זה נראה בחיי הנישואים שלך איך זה נראה ברווקות? מה את מוכנה לעשות, מה את מוכנה לתת, לפני שתתחילי לבקש? הפרק הזה אנחנו לא רק מזמנות, אל...

הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל. אז אולי הגיע הזמן לפרוק, לשחרר ופשוט לכעוס? בתוך עולם שמטיף לנו לנשום עמוק ולהירגע, הפרק הזה מזמין אתכם לעשות בדיוק את ההפך: להפסיק לנעול, להתחיל להרגיש, ואפילו ללמוד איך לכעוס. יחד עם ליאת בורנשטיין, חוקרת מוח ותודעה, נבין למה כל כך מפחדים מנשים כועסות, איך הכעס שלנו יכול להזיז הרים, ולמה השתיקו אותו תחת מסווה של 'ריצוי'. לפני שאתן סופרות עד עשר, בואו לפרק את המנגנ...