גיבורים זה אנחנו

נתנאל לוי, מנהל בית-ספר ״נריה״ בשדרות, ניהל לאורך ימי המלחמה את המרכז החינוכי של התושבים שפונו לירושלים. את הסיפור של מלחמת ״חרבות ברזל״ הוא בחר לספר מעינייו של ד״ר דורון לופז, מנהל תיכון ״פלך״ בירושלים, שכתב מכתב נוגע ללב דווקא ביום בו נסגר המרכז.

יעל תמיד מסתכלת על הצד החיובי שבחיים. גם כשגילו לאחותה הקטנה מום בלב היא הצליחה לשמור על אופטימיות, אופטימיות שהמשיכה לעזור לה גם כשהיא ובני משפחתה עברו מרחובות, לתל אביב, לבאר שבע, וגם היום, כשהיא נוסעת מדי יום מבאר שבע לבית הספר שלה שבשדרות. מה היא עושה כשקשה לה, איך היא מתמודדת עם האתגרים שהחיים מביאים, ומה הסוד שעוזר לה להישאר חיובית?

כשאלישבע הייתה בת 6, אחותה הקטנה אובחנה עם תסמונת רט, אוטיזם ואפילפסיה. גם ברגעים המפחידים ביותר גילתה אלישבע בגרות יוצאת דופן, ולאורך חודשים ארוכים בהם היו בני המשפחה בנתניה - אלישבע עשתה הכל כדי להרגיע, להגן ולעזור לאחותה. שיחה מעוררת השראה על אחיות, חברות, ומשפחה בכלל.

יעל ממו היא מנהלת בי״ס ראשית, שפונתה לירושלים יחד עם רבים מתושבי שדרות. היא הקימה בית-ספר במלון רמדה בעיר, שלאט לאט הלך וגדל: בית-הספר עבר לבניין האוניברסיטה ומשם לספריה הלאומית, וממו הייתה אחראית על עשרות תלמידים וצוותי הוראה - חלקם עדיין התמודדו עם טראומה מאירועי אוקטובר. היום, בהסתכלות לאחור, היא יכולה להעיד בפה מלא: ״היינו אי של שפיות במקום לגמרי לא שפוי״.

רוני אכר ובני משפחתה עברו בקיץ האחרון מגן יבנה לשדרות. כדי להתמודד עם המלחמה כתבה רוני סיפור מרגש עד דמעות, בו היא מתארת את אירועי השבת השחורה מעינייה של כלבתה המנוחה, קיווי.

הסיפורים של נועה ג׳ירפי והלל בר חיים כרוכים זה בזה לחלוטין. ולא בגלל ששתיהן גרות בשדרות - אלא בגלל שהאבות שלהן נלחמו בגבורה זה לצד זה. היום, כשני האבות שלהן בריאים ושלמים, יכולות נועה והלל לספר מהזווית שלהן על אותה שבת: הלחימה המשותפת, הפציעה הקשה, הפרידה מהחיים - והרגעים המשמעותיים של התקווה.

בזמן שנועם זיו אורים ובני משפחתו הסתתרו בממ״ד, אביו, יוסי, ואחיו, אמיתי, יצאו להילחם במחבלים שחדרו לשדרות. תוך שעות בודדות יוסי נורה בכתפו מירי, וחולץ על ידי ליאון בר ז״ל. בזמן שניסו להציל את חייו, אמיתי נשאר בבית-הכנסת, והגן בגופו על המתפללים במקום. היום, כשיוסי בריא ושלם, אמיתי סוגר 7 חודשים של לחימה ברצועת עזה. סיפור גבורה של ממש - מזווית קצת אחרת.

רועי חדד ובני משפחתו גרים בכניסה לשדרות. רק בצאת שבת השחורה הצליחו רועי ומשפחתו להבין מה קורה, והחליטו לנסוע לקרובי משפחה בנתניה. במשך חמישה חודשים הם עברו מעיר לעיר, תקופה במהלכה רועי הכיר חברים חדשים, התאחד עם חבריו מהבית, והתחיל לעכל את הדברים שראה.

אמיתי, יוסף, הראל ונהוראי תכננו לאסוף קרשים למדורת ל״ג בעומר. הם לא דמיינו שהם ימצאו את עצמם ברצף של אזעקות, שהסתיים בנפילה של רסיס כיפת ברזל מטרים ספורים מהם. מה עזר להם להתמודד ברגעים המפחידים ביותר? חברות, רעות, ואומץ לב.

בואו להכיר את ילדי ומנהלי שדרות המתמודדים יום-יום עם מציאות בלתי נתפשת. בבגרות ובפשטות מדהימה, הילדים והמחנכים המדהימים חלקו איתנו סיפורים מקסימים על התקופה הלא פשוטה, על הרגעים שהפחד ניסה לקחת שליטה על מה גרם להם להחזיק מעמד ולא להישבר, על מה זה לעזוב בית ואיך זה מרגיש לחזור אליו אחרי חודשים. על דבר אחד חשבתי כל פעם שסיימתי הקלטה - יש כאן עתיד ויש לנו על מה להילחם. הפרויקט נעשה בשיתוף פעולה עם אג...