על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי

כשביקשתי מישי שריד לקרוא קטע מתוך אחד משבעת הרומנים שכתב, הוא בחר בסצנה שמתרחשת בבית החולים, בתיאור של פרידה מאבא, לא מאבא שלו, אלא מאביה של גיבורת הספר ״מנצחת״. הוא עצמו לא הספיק להיפרד כך מאביו, יוסי שריד , שמת בחטף בגיל 75 בלבד. ישי סיפר לי על הפן האישי, הרך יותר, של האיש שבחייו הציבוריים, הפוליטיים, עטה לא אחת שריון של גלדיאטור והיה לעתים קרובות שנוא לא פחות מאהוב. כך שהשיחה הזו כוללת גם שירים...

עברית, ערבית ויידיש מתערבבות בטבעיות גמורה בטקסטים של נטע וינר , אולי משום שהוא שר על החיים שלנו כאן, המעורבבים לגמרי. במוזיקה שלו, נטע מצליח ליצור מכל אלה משהו חדש – אישי ופוליטי, כואב ומצחיק. אם תקשיבו לגרסה שלו ל״הללויה״ של לנארד כהן, שיר שמי לא עשה לו קאבר, תבינו בדיוק למה אני מתכוונת. נטע – שהפעילות האמנותית שלו מתפרשת על המון תחומים, כי הוא מחזאי (רוצו לראות את ״שמואל״!) ובמאי וכוריאוגרף ושח...

המוות הוא לא בעיה, מבחינתה של איריס שטרן לוי . אנחנו חיות, משתדלות לעשות טוב וממשיכות האלה. ובאמצע – במסגרת המשתדלות לעשות טוב – היא מתנהלת על פי המוטו שלה: ״כשנשים תומכות בנשים קורים דברים נפלאים״. איריס – שגדלה באוסטרליה והגיעה לתל אביב בגיל 18 (כפי שהיא מסבירה: הוריה חשבו שכדאי להרחיק אותה מסקס, סמים ורוקנרול) – היא אקטיביסטית, ובין המון הדברים שיזמה והפעילה, היא גם שותפה להקמת ״המכללה״ – בית ה...

מוטי פוגל , העורך ומבקר הספרות, מגדיר את עצמו כמי שחי במילים, והאמת היא שלא מילים חסרו לו כדי לספר לי על אחיו אודי. ההסתייגות שלו מלחלוק את החוויות האישיות בחייו (שהיא – כפי שהוא מודה – מעורבת ברצון עז לספר עוד ועוד) נובעת מההבנה שעם כל האמפתיה, העניין, הזעזוע והרצון לנחם, ישנו גבול ברור בין מי שחוו שכול ומי שלא. נפגשנו לשיחה בביתו של מוטי בירושלים, כדילדבר על האבל שלו, שתים עשרה שנה אחרי שאחיו, ג...

כאשר רק התחלתי לחשוב על הפודקאסט הזה, ודיברתי על האפשרות לראיין יוצרות ויוצרים על חוויות של מוות ואבל, שמה של עמיה ליבליך עלה שוב ושוב. ליבליך שלימדה שנים כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקרה במהלך השנים הרבה מאוד היבטים של החברה בישראל, ובין השאר יזמה בארץ את ״קפה מוות״ – קבוצות של זרים שמתכנסות כדי לשוחח על הדבר המסתורי הזה, המוות. אחרי יותר מעשור של השתתפות בקבוצות האלה, ואחרי ספר שבו...

אביו של גלעד מאירי , דוד, היה עובד סוציאלי רדיקלי. בנימוקי הוועדה שהעניקה לו את אות יקיר ירושלים נכתב שהוא סייע במשך שנים לתושבי שכונות המצוקה בירושלים, עסק בהעצמה קהילתית וקידם תמורות חברתיות לרווחת נוער וצעירים. מאחורי המילים הללו מסתתרים סיפורים מסעירים, שאחד החשובים בהם הוא חלקו בהקמת הפנתרים השחורים. גלעד סיפר לי על אביו ועל האקטיביזם שלו שחלחל, כמובן, הביתה, ומשום שהוא – גלעד – משורר וממייסד...

אפרת בן צור גדלה בנהריה, בתקופה שבה העיר חוותה לא מעט חוויות של אימה. שנים אחר כך, היא ידעה לתרגם את החוויות האלה, וגם את האבל האישי שלה, על אביה שמת כשאפרת הייתה רק בת 14, לתפקידים הכול כך חזקים שלה על הבמה, בתיאטרון, בטלוויזיה, וגם למוזיקה שהיא כותבת ומבצעת. הרשימה של אלה ארוכה ומגוונת מאוד: היא הייתה אורה ב״אישה בורחת מבשורה״ ולאל׳ה ב״הדיבוק״, היא הייתה הכלה ב״הכלה וצייד הפרפרים״ ולאה קפקא ב״תמ...

יוסי צברי הוא אחד הקולות הבולטים, הצלולים והחזקים במחאה הנוכחית – אלא שבשיחה שלנו, שכמו כל השיחות בפודקאסט הזה נגעה בחוויות מוות וחיים אישיות ביותר, התברר שהוא כמעט לא הגיע לשם, אל הבמה, אל המיקרופון, אל המקומות שבהם הוא עצמו. יוסי, שהוא אמן ספוקן-וורד משובח, סיפר לי על אמו, שולה, שלמרות כל המהמורות המובנות בדרך הצליחה לראות אותו באמת ועל האופן שבו מותו של אביו השפיע עליו בצורה כל כך דרמטית, עוד י...

כשנעם, בתה של תמר שוורץ, הלכה לעולמה, אלפי אנשים שלא פגשו אותה מעולם קיבלו את הבשורה בדמעות, ליוו אותה בבית העלמין והתייצבו בבית המשפחה כדי לנחם. הם הכירו את נעם – הצעירה המוכשרת, החכמה והמצחיקה הזו – דרך יומן המחלה-החלמה שתמר כתבה בפייסבוק, והרגישו קרובים אליה, מעורבים במה שעברה. שנה אחרי מותה של נעם, תמר ממשיכה לכתוב, את היומן שהיא קוראת לו ״החיים אחרי המוות״, וממשיכה לשמש השראה לעשרות אלפי קורא...

ירון פריד יודע לספר סיפורים, ונדמה לי שהוא אפילו במיטבו כשהסיפורים הללו מלאים בסתירות, כשיש בהם אהבה ונטישה, חיים כפולים, עצב והרבה מאוד צחוק. וכאלה היו הסיפורים הצבעוניים והמעניינים כל כך שירון סיפר לי בשיחה שהחלה, כמובן, מדיבורים על מות הוריו והגיעה לכל מיני חוויות חיים בלתי צפויות. ולא שזה מפתיע, כי ירון, שהחל את הקריירה כעיתונאי קטן ב״הארץ שלנו״ ואחר כך ככתב נוער ב״מעריב לנוער״, הפך עם השנים ל...

כשאימהּ חלתה, אילנה ברנשטיין לקחה על עצמה את הפיקוד על המחלה והמוות. במקביל לטיפול הבלתי פוסק בהוריה – בשניהם, כי אביה שעל פי תאוריה דווקא היה איש חזק ודומיננטי, לא מצא את הכוחות להתמודד עם המצב החדש – היא גם כתבה. ״בקשתה האחרונה״, הספר שנכתב בזמן אמת וראה אור לפני 12 שנה, הוא היחיד מבין ספריה שבנוי על יסודות ביוגרפיים מוצקים, ובהם, אגב, גם הנוהג המשפחתי להסתיר כל דבר שקשור למחלות, התפרקות חיי הני...

סמי ברדוגו אומר על אביו שהיה אדם רך בקליפה קשה. והוא מת בביתו, מוקף בחברים ובני משפחה רבים, ובהם סמי, שהיה בן שלוש עשרה וחודשיים בדיוק. באיזו מידה יכול היה הילד הזה להבין את משמעות הפרידה מאביו או לשער עד כמה היא תצבוט אותו עד היום, בגיל 52? ובאיזו מידה היא שחררה אותו לכתוב, כפי שהוא מגדיר זאת, בעירום מלא? סמי ברדוגו , שזכה כמעט בכל פרס ספרותי אפשרי בארץ, ואחרי חמש מועמדויות רצופות הוא זכה בשנה שע...

את איסטנבול שבה היא נולדה, את השפה התורכית ואפילו את בית המשפחה היא לא זוכרת אף שהייתה בת עשר כשהגיעה עם משפחתה ארצה. כי החיים החדשים של הילדה דולי גרינברג, שהפכה לימים לשופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, החלו בטראומה נוראה: אביה נפטר, אמה הפסידה את מרבית הכספים שהותיר אחריו, והיא ואחיה הקטן נשלחו למוסד. דולי/דליה אמנם חלמה שוב ושוב שאביה חוזר לחיים ומאפשר לה לחזור ולהיות ילדה שמשחקת בבובות, אבל ב...

״הוא היה היד שלי ואני הייתי הרגל שלו״ – כך מספרת עמליה נוימן , על אביה, בֹעז נוימן , שמת מסרטן לפני קצת יותר משבע שנים. עמליה בת ה-22, מגישה היום את הפודקאסט ״עושים רפואה״, ועורכת ומגישה את הפודקאסט הפמיניסטי העצמאי ״אחת על אחת״. אז היא הייתה בסך הכול בכיתה ט׳, ובמסגרת הלימודים בבית הספר לאמנויות תלמה ילין היא עקבה באמצעות המצלמה אחרי אביה, אחרי המחלה ואחרי מה שזו חוללה בביתם. בהקלטה של שיחתנו שיל...

כדי לכתוב את הרומן האחרון שלו, ״ צל ידו״ , חיים באר צריך היה להכיר מחדש את אביו, שממנו התייתם כשהיה בן 18 בלבד. את ההיכרות הזו הוא ערך באמצעות סדרה של שיחות, המתרחשות בטירה מסתורית באוסטריה, שם הוא מגלה בין השאר את כוחו של הזיכרון להחזיר את המתים לחיים. דיברנו על הכתיבה שחוללה שינוי ברגשותיו כלפי אביו, על הקשר הקרוב מאוד שלו עם אמו שאמרה לו ״כל החיים לימדתי אותך איך לחיות ועכשיו אני מלמדת אותך איך...

היא נולדה בשם שרון בן עזר , אבל שינתה את שמה לאליוט , על שמו של הדרקון מהסרט. היא שירתה בגלי צה״ל, אבל הודחה משם, וזה לא מפתיע כשנזכרים ששנים ספורות לאחר מכן ״גיבור צבא ההגנה לישראל״, הלהיט הגדול של ההרכב הגדול שלה ״פוליאנה פרנק״ , נאסר לשידור ברדיו. בכל השנים מאז ועד עצם היום הזה, אליוט ממשיכה לכתוב ולנגן ולהקליט ולהופיע, עם ובלי פוליאנה פרנק, והיא גם מלמדת ומתקלטת וכותבת מוזיקה לסרטים וסדרות. לפ...

את צחי פרבר אתם בוודאי מכירים כמאייר, מרצה בבצלאל ובמוסדות אקדמיים נוספים ומי שהדמויות הפוליטיות הגרוטסקיות בפרויקט הגמר שלו הפכו לבובות הראשונות של החרצופים . אבל צחי הוא גם סופר, שבנובלה הגראפית שלו ״המחברות של אייזיק״ הוא סיפר את הסיפור העצוב של סבו, וברומן הנפלא שלו ״אבנים״, שהיה, אגב, מועמד השנה לפרס ספיר, סיפר גם את סיפורו של הסב האחר. האחד הוא סיפור שובר לב על אובדן של תינוק, והשני, שובר לב...

ההורים שלה קראו לה תקווה – ולמרות שהיא טוענת שתיקי זה בכלל בא מברוריה – יש לה פטנט נפלא שבזכותו לא מאבדים את התקווה: ההומור. כמובן. תיקי דיין נזקקה להרבה הומור בחיים, שזימנו לה רשימה ארוכה של פרידות בטרם עת: מהוריה, משלושת אחיה, מחברות וחברים קרובים (טליה שפירא, למשל וחנוך לוין, כמובן) וגם מבעלה יאיר אחי-אילן.  ותיקי היא באמת אחת הנשים הכי מצחיקות, ואחת השחקניות הכי נפלאות, וגם מרואיינת מצוינ...

בראשית שנות השמונים, כשהתקשורת העולמית החלה לדווח על מקרים ראשונים של איזו מגיפה מסתורית שהורגת בעיקר הומואים, איציק לוי היה סטודנט בבית הספר לרפואה בירושלים. בארץ איש לא העז לדבר אז על איידס, אבל הילד שאיבד בילדותו חבר קרוב שחלה בסרטן, ידע שהוא חייב להתגייס להציל – את המודרים, המוחלשים, את מי שננטשו אפילו על ידי משפחותיהם. ד״ר איציק לוי הוא מחלוצי רפואת האיידס בישראל והוא ניהל את ההוספיס לחולי אי...

שתי צעירות נפגשות, מתאהבות, ומשוכנעות שכל העולם חוגג את האהבה שלהן. אלא שחודשים ספורים לאחר מכן מתברר שאחת מהן חולה בסרטן. מעין רוגל – שהייתה חברת נבחרת ישראל בטקוואנדו והיום היא סופרת, תסריטאית ומדריכת כתיבה, איבדה כך את בת הזוג שלה קרן.  ברומן הראשון שלה, ״היינו יכולות לנסוע״, היא כתבה סיפור אלטרנטיבי, אבל גם לו אין סוף טוב. כי מעין אומרת שהיא לא התיידדה עם המוות, לא סלחה לו על שגזל ממנה את...

רוני קובן איבד את אביו עוד לפני שסיים את השירות הצבאי בגלי צה״ל – התחנה שאמורה הייתה להיות לא רק מקפצה לקריירה, אלא סוג של כרטיס כניסה משפחתי אל הישראליות החמקמקה. ״הלילה שבו אבא שלי מת, ברא אותי״, כך הוא אומר בשיחתנו, שנעה במסלול שאיכשהו מצליח להיות גם מזוגזג אבל גם מעגלי, בין מחזות שכתב לתסריט שעליו הוא עובד ולספר שהוא חולם לכתוב, בין סיפורי משפחה מרחיבי לב שהם לא פחות מזה חורצי לב לחוויות מקריי...

על כריכת הכרך השלישי של ״בנות הדרקון״, הטרילוגיה הצורבת-החריפה-העצובה-המשמחת והמנחמת של מרית בן ישראל מופיעה תמונה שלה עצמה, בגיל 12, וזה מפני שהסיפור, שבמרכזו ילדות המוגשות כקורבן לדרקון, הוא, כפי שמסבירה מרית, סיפור אמיתי לגמרי. משהו על האמת הזו, על המציאות של הסיפור, על הילדות שלה עצמה ועל המקומות שבהם היא מצאה נחמה, מרית מספרת בשיחה שלנו. מי שמכירים את הבלוג הנפלא של מרית ״עיר האושר״ ומי שנתקל...

לא אצל כל משוררת הפיתוי לבחון את הקשר בין הביוגרפיה האישית לבין השירה גדול כל כך, כפי שהוא אחרי קריאת שיריה של אורית גידלי. בארבעת ספרי השירה שלה עד כה, גידלי נוגעת שוב ושוב במוות, בנוכחותם של מתים בחייה, במחלתה של אמה ובקושי בגדול להיפרד ממנה – ואת תהליך הכתיבה שלה היא מתארת כבהלה והכלה, בהלה נוספת ושוב הכלה, כאילו השירה נותנת לה הזדמנות להתמודד עם העולם בלי להדחיק או לברוח. דיברנו על הצחוק, שהוא...

את מערכת היחסים שהייתה לה ולבעלה, עליזה ציגלר מגדירה כסימביוטית. עד כדי כך שאפילו ספרים הם קראו ביחד. ולכן כשראובן נהרג בהתרסקות מטוס קל בשדה התעופה של חיפה, היה לה לגמרי לא ברור איך להמשיך עכשיו, לבדה. מאז חלפו קצת יותר מ-14 שנה, נוכחותו של ראובן לא התפוגגה, הגעגועים גוברים – כך היא אומרת – וגם התסכול על ההחמצה, למשל על כך שראובן לא זכה לפגוש את שלוש הנכדות והנכד שנולדו להם מאז. עליזה, שהייתה במש...

בשנת 1995, הרבה לפני שהפך לכוכב של עשרות תוכניות קולינריה בטלוויזיה ולפני שהצטברו על המדפים ספרי הבישול וספרי הזיכרונות הנהדרים שכתב – כתב גיל חובב את הרומן ״קיטש״, שבו סיפר את סיפור מחלתה ומותה של אימו. ״זה הספר העצוב״, על פי הגדרתו של גיל, לעומת הספרים הבאים שגם הם ספוגים בסיפורים על אנשים אהובים שכבר אינם בחייו, אבל כתובים בשמחה. שוחחנו על הוריו – אמו דרורה בן אב״י שבין שלל התוכניות שהפיקה בקול...