R.O.i POSITIVE

מצד אחד, נקעה נפשי ממילים גדולות כמו חזון וערכים או תרבות ארגונית. מצד שני, אני לא מכירה מנכ"ל שלא מתחבט יום יום בדילמות עסקיות, מוסריות ומקצועיות הקשורות באלו. מצד אחד, מניפסט הערכים של חברות תמיד מעורר הערכה וכבוד. מצד שני, עומק הפער בין התאוריה למציאות כואב להרבה אנשים על כל גווני הקשת האירגונית. היום העם מצביע ברגליים ופשוט עוברים לחברה אחרת (עובדים, לקוחות, ספקים), כך שאין מנוס מלהתמודד...

מה בסך הכל הבנאדם רוצה? (כל אחד יענה לעצמו) ואיך אפשר לחתור לשם במינימום תלות בגורמים חיצוניים? לא משנה אם זה משקיעים, ראש ממשלה או כדורים פסיכיאטרים. התשובה: מודעות עצמית והתפתחות אישית. לא רק כזו שנובעת מכוח הגיל והאינרציה. בטח ובטח אם אתם מנהלים ויש לכם אחריות על אנשים אחרים. עיינים פקוחות פנימה כלפי מה מניע ומה בולם אותנו, האזנה לגוף ופרשנות שהיא מעבר ל"נתפס לי הגב כי עשיתי תנועה לא נכונה...

אם עשית פעם סקי, ודאי גילית שרירים בגוף של ידעת על קיומם. כך הדבר גם לגבי ניהול מנהלים. התמודדות עם הפירמידה שמעליך דורשת שרירים שונים מאלה של ניהול הנהלה או צוות. פוליטיקה, תקשורת הבינאישית, הקו הדק שבין מעורבות להתערבות ושאר מרכיבים שמותחים לקצה את האגו והאינטליגנציה הרגשית. האם כל אחד יכול לנהל כל מנהל? לפי ראובן קפלן התשובה היא כן. האם אפשרי שחווית הניהול תהיה חיובית באשר היא? המממממ… לא בהכרח...

?מה יותר חשוב ?פרודוקטיביות או רווחה ?חופש ואחריות אישית או סמכות וקבלת החלטות ?האם השקעה במחוברות של עובדים ומנהלים היא הפתרון שמחמיר את הבעיה ?האם אגו, חוסר שקיפות ושליטה יתחלפו פעם בניהול לפי קונטקסט ,קצת כמו החור באוזון והשימוש האישי בדאודורנט .הדרך מהיררכיה ליצירה משותפת מתחילה במודעות עצמית ?אם היה רק דבר אחד שהיינו יכולים לעשות כל (או רב) היום, מה זה היה ?מה היו התפקידים ותחומי האחריות שלנו...