הפרעת קשב

למה בראיונות עם ערבים רק דורשים מהם כל הזמן לגנות כאילו הם בחקירה; הכתב הצבאי של הארץ יניב קובוביץ' מדבר על ההתמסרות של עיתונאים לקונספציה, הצורך לדווח נגד המערכת והקשיים מול דובר צהל; ומה משותף לנתניהו ולצבי יחזקאלי (ספוילר: פייק ניוז).

השיח האוטומטי סביב גלי צהל משחק לידיים של הבריונים שמנסים לסגור אותה; מה הן גבולות המחאה? עו"ד ברק כהן נותן סימנים. והעיתונות האמריקאית מתקפלת בפני טראמפ.

בין ההדלפה של הפצ"רית לטלפון שלה, בין העבודה של לוינסון בבלקן לפיטוריו מעיתון הארץ, בין שחיתות בהסתדרות לשחיתות במוסדות הלאומיים - ישראל מסמנת עוד שבוע הזוי במיוחד ביומן. לאן כל זה הולך, מה חשוב ומה פחות, והאם יש קרן אור באופק. יובל יועז עוזר לעשות סדר בפרשת הפצ"רית ואלעד מן תורם את חלקו לגבי עיתון הארץ.

ריח הבחירות באוויר מניע את מנהיגי האופוזיציה לשלוף גימיקים מגוחכים. רונן צור מסביר איך הם מפספסים הזדמנות היסטורית להציל את המדינה; הדילים סביב המוסדות הלאומיים מעוררים גועל; ולמה העיתונות מתעלמת מיהודה ושומרון?

האם העיתונות החילונית מתקרנפת בענייני דת ומדינה? ראיון עם נאור נרקיס, מייסד "חוזרים בתבונה"; ארועי הדרבי מהווים נקודת אזהרה גם לעיתונות הספורט; ועמית סגל מסמן יעדים (כוזבים) לועדת החקירה.

מנהיג העולם החופשי דונלד טראמפ מציב סטנדרטים תקשורתיים שונים בתכלית מאלה שהכרנו: במקום תדרוכים - ראיונות און רקורד, במקום ספינים - מופעי סטנד אפ בשידור חי, במקום יצירת דיסטנס - נאומי כאוס שבהם הכל יכול לקרות. מה זה אומר עליו ובעיקר איך זה משפיע עלינו? אלון פנקס, דיפלומט ישראלי ויועץ פוליטי מנתח. וגם: כשעמית סגל משתמש במשפחות החטופים כדי "לזהם בפוליטיקה" וויכוח קריאות הבוז לנתניהו בכיכר ה...

גל ההערכות אחרי התקיפה בדוחא היה ללא פשר או משמעות; קובי סודרי מציע לעיתונאים לדבוק בעובדות; אין סיבה שעיתונאים ינרמלו את פרשת קטארגייט אבל כדאי שישקפו אם כך קיבלו חומרים בעד קטאר ונגד מצרים; וגאולה אבן נפרדת בקלות ובזלזול ממי שלא מסכים איתה ובעיקר עם בעלה.

האם כיבוש משטרת ישראל בידי בן גביר הושלם? ג'וש בריינר כתב הפלילים של הארץ על מאבקו העיקש נגד התרבות העבריינית שמחדיר בן גביר והמחירים שהוא משלם עליו. וגם: אפילו השעון של קיש אומר את השעה הנכונה פעמיים ביום...או בשנה.

נעמה לזימי מסבירה למה גם העיתונות צריכה להחליף דיסקט ולהפסיק לנרמל מעשים איומים ולאזן בכוח; קלמן ליבסקינד הכריז מלחמה על תל אביב באמצעות עובדות מסולפות; וחתונת הפייק של אבנר נתניהו.

למה העיתונאים אוכלים ישירות מידי דוברי ראש הממשלה, קוראים לזה "גורם מדיני בכיר" ובסוף מדווחים בדיוק את אותו הדבר? מהי אותה "כוורת" (מדומיינת) של הרמטכל ולמה היא לא מפיקה דבש? שלמה רז בראיון על מבקר המדינה אנגלמן שמשרת בפועל את הדרג הפוליטי; ולסיום, האינפלציה בתיאוריות קונספירציה.

עפר שלח על התנאים הבלתי אפשריים בהם צהל פועל מול דרג פוליטי לא מקצועי ולא ענייני ועל מחדל המילואים המתמשך; הכאוס בממשלה ובכנסת מבלבל את העיתונות; והמחלות של ביבי מזכירות את לארי דיויד

רעב בעזה, חיילים נהרגים, קיפאון מדיני, ובידוד בינלאומי - אבל לממשלה יש פתרון קל: להזמין את התקשורת לסקר את פיצוץ הבתים בחולון; איתמר ב"ז מתאר מסכת מתמשכת של תחקירים נגד קבלה לעם וח"כ מילביצקי שנושאת כעת פירות (אחרי ניסיונות השתקה של עשור). האם העיתונות החוקרת תתעצם כתוצאה מכך? ; וגוינת' פלטרו ממחישה איך הופכים לימון ללימונדה.

"בזמן מלחמה" נתניהו מקליט ראיונות מגוחכים על המבורגרים ומילקשייק וגילה גמליאל ממציאה סרטון AI על הריביירה בעזה; מיקי רוזנטל מסביר למה חובתם של העורכים להראות מה קורה בעזה ואיך זה משפיע על חיינו; ותחייתו של הישראבלוף.

מדוע יצרו העיתונאים שטסו לוושינגטון ציפייה להסכם חתום? אביב בושינסקי סבור שהם פעלו מתוך משאלות ליבם; מדוע נתניהו מכין סרטונים עלובים והאם הם פוגעים בישראל בעולם? ואיך ברקו אומר את האמת שהרבה עיתונאים חוששים להכיר בה.

הכתבים המריאו לוושינגטון על כנף ציון - אבל לא הביאו איתם שום מידע משמעותי משם; הדס שטייף מספרת למה הפסיקה להאזין לגל"צ ומסבירה איך חמק חיים רוטר ממיצוי הדין; ועמית סגל פשוט לא מסוגל להרפות מהרעל.

סדנת הטרור שפירס מורגן מעביר לשרי ישראל בזה אחר זה מייצרת טראפיק וענין בארץ ובעולם. למה הם מוכנים להתראיין ואת מי בדיוק זה משרת? מומחה ההסברה אילון לוי מנתח את מצבנו בתקשורת הבינלאומית, מצביע על צביעות בניכר ומעניק טיפים חינם למערך ההסברה הלאומי שעד לפני שנה היה מבכיריו. והארץ הוא כלי התקשורת היחיד שמטפל במצב בעזה.

מה המלחמה עם איראן מוכיחה שהימורים הם כלי עיתונאי גרוע; ד"ר תמר עילם גינדין מתארת מה עובר על התקשורת והרחוב האיראני; ושר הבטחון הצייצן ישראל כץ עושה פדיחות.

גרטה טונברג הביאה את דאחקות הטיק טוק אל לב עיתונות המיין סטרים ואפילו הבריטים לא נותרו אדישים; אלדד קובלנץ מסביר איך מתמודדים עם בריונות ראש הממשלה ומותח ביקורת על חדשות התאגיד; והפצרית על כסא מכונת הרעל.

כפסע מנצחון (שלא מגיע וגם לא מטלפן) מתמודדת ישראל עם עוינות חסרת תקדים בעיתונות העולמית, שאולי אף מסכנת את עתידה. שגריר ישראל בצרפת לשעבר דניאל שק מסביר מדוע ישראל נראית רע כל כך, מה יכול לשנות את התמונה, ולמה הבועה של התקשורת הישראלית היא תקלה; וגם: יאיר גולן מתמודד היטב עם השינאה ואיך מצאו את נתניהו על אבן.

ההתבטאות של יאיר גולן עוררה גלים בתקשורת ובמערכת הפוליטית וגם אצלנו באולפן; ענת סרגוסטי על חרפת הסיקור הרפה של המצב בעזה ועל הרפורמה המסוכנת של השר קרעי; ושלונסקי מסרב לרקוד באירויזיון

הדוד טראמפ כוכב עליון: אי אפשר להסביר אותו ולא ברור מה הוא רוצה - אבל טראמפ מטריף את העיתונות. שמואל רוזנר מספק מורה נבוכים לאיש שהופך את המזרח התיכון על פניו. וגם: מי האויב התורן של ינון מגל ולמה ביקורות טלויזיה לא עוסקות בטלויזיה.

אז כמה באמת התגייסו למילואים - 102 אחוזים או 75? תלוי את מי שואלים; אמיר בר-שלום עוזר לנו לנווט בתוך ים האינטרסים של הדרג הצבאי והמדיני, ומסביר איך להקשיב למה שלא אומרים; וערוץ 14 יורד סופית מהפסים עליהם מעולם לא עלה.

תצהירו של ראש השבכ מסמן נקודת שפל חדשה בעיתונות הימין. אבל אם עיתונות המיינסטרים תופסת את גודל השעה? אבי בניהו מגדיר את יסודות הפחד מפני נתניהו שאוחז בגורמי השלטון והתקשורת. ולארי דיוויד עושה תרגיל.

כשהשבכ הופך לסלע מחלוקת וראשי שירות הבטחון הופכים לאויבי מכונת הרעל - העיתונות מתקשה להחליט מה חשוב יותר: סקנדלים בגרוש או חשיפת אמת? עו"ד קובי סודרי מנסה לעשות סדר בצומת כאוטי בין תקשורת למשפט; מדוע הסיפור על החטיבה היהודית בשבכ לא דרמטי במיוחד; והאם צביקה קליין (שחקירתו נראית מיותרת) חצה קו בין עיתונאי למאכער?

מחזור החדשות המטורלל בישראל מטלטל את העיתונות ומקשה עליה להתמקד; ד"ר דורון נבות סבור שמדובר במלחמה על עצם קיומנו שבה חייבים לבחור בצד של האמת אחרת ניכחד; לאן נעלם הסיפור של אבי חימי.